הפרוייקט השני עוסק בריהוט חדש למוזיאון הפרדסים.

חפץ מקומי: הניפנופית מאילתור למוצר

שירלי פרסבורגר

על הניפנוף ועל המנגל

אחד ממאפייני עם ישראל היא מצוות ה”על האש”, מידי יום עצמאות פארקים שלמים/מדשאות/איי תנועה, נתפסים לילה מראש כדי שיוכלו לחגוג את חג הניפנופים. לטקס המנגל מצטרפת אוטומטית תנועת הניפנוף,לדעתי, ניתן לאפיין את תנועת הניפנוף כתנועה מאצ'ואיסטית, גברית. ההרגשה שתנועה זו מקנה למנהל הטקס, החדירה את התנועה לתוך שפת הגוף שלנו ומשמעותה כבר איננה ליבוי האש אלא גורמת לליבוי תיגרות ,האומנם?

בזמן המנגל, מנהל הפיקניק יחפש תמיד במה לנפנף, במשך עשרות שנים נפנפו בעזרת כל הבא ליד: פיסות קרטון , מכסי פלסטיק של קופסאות איחסון, צלחות חד פעמיות ועוד... וכל האילתור רק כדי להגשים את מצוות ה”על האש"!
גם עיניין האילתור הינו תכונה ישראלית והנה לפתע לפני שנתיים או שלוש הצטרפה לערכת המנגל, (שכללה עד אותו זמן: מלקחיים, מזלג ארוך שיניים, גחלים, מדליקון, קופסאת גפרורים, וסכין), גם את "הנפנופית". לחצו כאן לצפייה בתמונת הניפנופית עם ניתוח ארגונומי של המוצר

הניפנופית הופיעה כגימיק שיווקי שהוצמד לסלטים ולגחלים, שיווק שקשר אותה ישירות לעולם המנגל והפך אותה למוצר כל כך ישראלי. כאן עומדת השאלה מה יותר ישראלי: האילתור הישראלי או המוצר שנוצר בעיקבות האילתור ובעיקבות צורך לשווק את מוצרי המנגל הנלווים.

מבחינה עיצובית אין יותר נכון מזה, להוציא מוצר לשוק שיגרום לאנשים לחשוב איך לא המציאו את זה קודם, כפי שאמר ריואיס לדסון:

"התפקיד שלנו הוא לתת ללקוח לא מה שהוא רוצה אלא דבר שהוא מעולם לא חלם שהוא רוצה... וכשהוא יקבל את המוצר הוא יבין שזה משהו שרצה כל הזמן"

השאלה העומדת על הפרק האם מבחינה חברתית , האם הלקוח באמת רוצה שיקחו ממנו את ההווי הישראלי? האם הוא רוצה שיקחו ממנו את המאפיין שלו,את תכונת האילתור?

האם הלקוח ה"מאצ'ואיסטי" רוצה באמת לנפנף במשהו שקוראים לו ניפנופית? אנא עיזרו לניפנופית למצוא שם מתאים יותר שיכתב בתעודת הזהות הישראלית על רקע המנורה ועלי הזית.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: