חפץ מקומי: חסקה
האם חסקה הוא אחד מסמלי הישראליות?
במשאל קטן שעשיתי עולה כי רוב האנשים רואים בחסקה סמל תרבותי וכשנשאלו מדוע? במה הוא כ"כ ישראלי? תשובתם הייתה מעורפלת ולא כ"כ ברורה, חלקם קישרו את החסקה לאווירה של שנות ה-70 , לחופש ולים. אך רובם טענו שהחסקה כ"כ ישראלי בגלל הקשרו לסרטי הבורקס.
לפני שנבדוק קשר זה, רצוי שנדע קודם מהו בכלל חסקה?
חסקה הנה סירת הצלה, בצורתה היא שונה מסירות רגילות היא חסרת סיפון, מעקה ואין לה מפרש. היא דומה יותר בצורתה לגלשן מים ומתאפיינת בפשטות ויעלות- החסקה חסרת מנוע אך היא עדיין מהירה וזריזה מאוד בתנועותיה בין המתרחצים. היא ניתנת להשטה ע"י בן אדם אחד ויכולה להכיל עד שלושה אנשים. החסקה עשויה מפיברגלס ועץ, הרכב זה של חומרים מבטיח עמידות למשך שנים רבות. השימוש המרכזי בחסקה הוא למטרת הצלה, ניתן לשוט בה לטווחים לא גדולים ובים לא סוער. כמו כן היא נוחה לפטרול בזמן שיש קהל מתרחצים רב.
ועכשיו נחזור שוב לשאלה המרכזית, מה בעצם כ"כ ישראלי בחסקה?
אם תחשבו על זה לעומק לבטח תגיעו למסקנה שהחסקה נתפס בתודעה שלנו ככ"כ ישראלי בעקבות השימוש הרב בו בסרטי הבורקס. הרי מה מסמל עבורנו החסקה? ים, מצילים, נשים, גברים משוקשים ורק בסוף (אם בכלל) אנו חושבים עליו כסירת הצלה ומהיכן הגיעו כל הדימויים הללו אם לא מסרטי הבורקס? כאשר אנו צופים בסרטים האלו אז תמיד קיימת העדנה הזאתי לסוף שנות השישים והשבעים אפילו שאנו חיים כבר בשנות האלפיים. אנו רוצים לדעת מה היה אז? רוצים לחוות את אותם הדברים...יש מעין געגוע למשהו לא ידוע, געגוע כללי לבלילה הזאת של ריח הים, הזעה, החבר'ה, הסקס החופשי והציגלה...
כאשר אני חושבת על חסקה מייד "קופצים" לנגד עיניי שני הסרטים המיתולגים של אורי זוהר, "מציצים" ו"הצילו את המציל". בסרטים הללו אנו צופים בצעירים וצעירות בבגדי ים חצי ערומים, משולהבים, מאושרים ומזיעים. כאשר במרכז ההתרחשות נמצא ה-מציל. המציל הוא ההתגלמות של החופש, הים, השמש, השרירים, הגבריות והמצ'ואיסטיות ובקיצור הוא משקף לנו את כל מחשבתנו לגבי החסקה. הסיבה שהמצילים כ"כ מסקרנים אותנו היא העובדה שהחוקים שחלים עלינו לא תמיד חלים גם עליהם. תחשבו על זה לרגע...הם מגיעם לעבודה, מתפשטים יושבים עם החבר'ה עושים סיבוב בחסקה מציצים במלתחות הנשים, מעשנים קצת ולקינוח יוצאים "לדוג" איזה בחורה חטובה שתספק את צורכיהם. כל אלו הם בעצם המהווים הבסיסים של כל אחד מאתנו שכנראה לעולם לא נוציא לפועל...הסרטים הללו בעצם מעוררים בנו משהו שנרדם לו במהלך השנים והיינו רוצים להעירו וכך גם החסקה מותיר אחריו שובל ארוך של נוסטלגיה שהיינו רוצים לחזור ולהיות שותפים בו.
