Risks

חנן כהן

על הסיכונים בשימוש במחשב, ועל הדרכים המציאותיות להתמודד איתם

המידעון של הפורום Risks To The Public In Computer Systems פורסם לראשונה ב 1986, שנה אחרי שהתחלתי להתפרנס ממחשבים. מאז שנת 95 (שנת התחברותי לאינטרנט) אני קורא אותו באדיקות. אנשים מכל העולם שולחים לפורום ידיעות, אנקדוטות ומחשבות על הסכנות לציבור הכרוכות בשימוש במחשבים. אפילו אני תרמתי אנקדוטה או שתיים. כמעט כל תחום שבו משתמשים במחשבים מוזכר בפורום, עם דגש על סכנת חיים (בתי חולים, צבא, רכבות, מטוסים, מגדלי פיקוח), אי נוחות כללית (בחירות ממוחשבות, מכונות שטיפת מכוניות, מכונות משקאות קרים, שלטי הכוונת תנועה, מרכזיות טלפונים), חשיפת מידע אישי (קניות באינטרנט, מערכות בנקאיות) בעיות אבטחה (הצפנה, כשלי תיכנון וביצוע) ועוד. מי שיסרוק את כל הגליונות של RISKS יוכל ליצור לעצמו קטלוג של כל התופעות האנושיות השליליות הקיימות: טיפשות, חמדנות, הזנחה וכל התכונות האחרות שנמצאות בסביבה.

אחרי קריאה כל כך רצופה של המידעון, אני לא באמת לומד דברים חדשים. הפרטים משתנים אבל העיקרון קבוע – מערכות שתלויות במחשבים לא יעבדו תמיד כמו שצריך. תמיד יהיו תקלות. אנשים ימותו, יאחרו, פרטיהם האישיים ייחשפו, הם לא יקבלו את השירות שהובטח להם או שיציפו אותם בדואר זבל. שום דבר כבר לא מפתיע אותי.

אז איך כל זה משפיע עלי, חוץ מאישור לתפיסה הפסימית/ריאליסטית (או לא לגמרי אופטימית) שלי לגבי עולם המיחשוב?

חוסר היכולת להיות מופתע מתקלות מחשב/אנשים משפיע על היחס שלי לפרטיות באינטרנט. מהרגע הראשון שלי באינטרנט הבנתי שהרשת זוכרת ואי אפשר להסתיר ממנה כלום. המידע הפרטי ביותר מאוחסן במחשבים שמתוכננים, מורכבים, מתוכנתים ומופעלים על ידי אנשים לא מושלמים ולכן הסכנה שמידע אלקטרוני ייאבד או ייחשף תמיד קיימת. תמיד יהיו אנשים שירצו להזיק על ידי פריצה למחשבים אישיים ושרתים או על ידי כתיבת וירוסים. אי אפשר לצפות לפרטיות, אי אפשר לצפות לעיקביות במתן השירות ואי אפשר לצפות שהמידע תמיד יהיה שם.

ולכן המסקנות המעשיות שלי הן:

אף פעם לא לכתוב בציבור משהו שאני אתבייש בו בעתיד. לקחת אחריות מלאה לכל פעולה באינטרנט.
לא לנסות להסתתר. מי שבאמת ירצה למצוא את המקור ימצא אותו.

לא לתת את הפרטים האישיים שלי אם לא איכפת לי שישתמשו בהם באופן שיזיק לי. לדוגמא, אני אף פעם לא נותן את הפרטים שלי לאתרי סקס, בשביל זה יש קבוצות דיון שהצפיה בהם אנונימית.

אני מעדיף סיסמאות שקל לי לזכור על פני סיסמאות שיקשו עלי או על מישהו אחר להיכנס. לרוב אני אבחר בסיסמה שהיא שם האתר או השרות. למה לי להתאמץ?

אני משתמש ב Yahoo! Mail. ככה אני יותר מוגן מפני וירוסים ושטויות.

על פי החוק, חברת כרטיסי האשראי מחוייבת להחזיר לי כסף על עיסקאות שהתבצעו תוך שימוש לרעה בפרטי כרטיס האשראי שלי.

אני מחנך את הילדים שלי לא לתת את הפרטים האישיים האמיתיים שלהם לאף אחד באינטרנט. הם לא מספיק מבוגרים כדי לקבל החלטות מורכבות כמו מתי כן ומתי לא לתת את הפרטים. "אף פעם" היא הנחיה טובה. אם הם צריכים לתת כתובת דואל, הם נותנים את הכתובת שלי.

צריך להרגע.

אני חי חיים רגועים באינטרנט. אני מניח שדברים יתקלקלו, ישתבשו או פשוט לא יעבדו. בשבילי, האינטרנט הוא לא כל החיים. יש לי גם חיים אחרים, פיזיים, לא דיגיטליים. גם החיים הלא דיגיטליים משתבשים כל הזמן. לכן, אולי, חיים רגועים באינטרנט הם המשך החיים הרגועים בלא-אינטרנט. אולי זו פשוט גישה לחיים.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: