האם אתה מנסה לומר שהכל טמון בחוייה? הרי זה ברור מאליו לא?
ומצד שני, לא רק החוייה חשובה. שהרי מי שקונה דיוידי של סוני לעומת מי שקונה דיוידי של החברה שמיצרת את המכשיר עבור סוני מקבל חוייה זהה, לא?

החוייה היא חלק חשוב, אבל היא מורכבת מהרבה דברים.

מאמר מעניין אייל. אהבתי את המשל וכמו אחרים, אני מניח, די הזדהתי איתו. כעובד לשעבר בחברת אינטראקטיב שהיה אמון על חשיבה והפקה של מוצרים פסאודו-אינטראקטיבים מצאתי את עצמי ברוב המקרים מוותר על הפשטות והאינטואיטיביות לטובת הפגנת יכולות שתביא כבוד לפורטפוליו של החברה ואם משהו כבר היה פשוט הוא נתפס כמשעמם, יבש ומייגע למפיק, לא למשתמש.

אני מסכים איתך לגבי חשיבות חוויית המשתמש, אבל נראה לי שבמציאות טכנולוגית בה כל יומיים יוצאת גרסה חדשה עם עוד 300 פקודות קוד מהפכניות, מקריבים את המשתמש לטובת הערצת טכנולוגיה עיוורת. אני לא יודע עד כמה אנשים באמת מודעים למהות של חוויית משתמש מפני שזה נושא שאי אפשר לקלוט מקריאה של מאמר בקונספציה או טוטריאל בחוויית-משתמש דוט קום. בכתבות אחרונות ב- createOnline ה
המשובח דובר על יצירת יצירת תפקיד חדש User Experience Manager
ואולי זה מאותת שינוי חיובי בתפיסה של המושג והחשיבות שלו.

אתה מדבר על יצירת תוכנה שתגרום לנו לרצות לחזור אליה והדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא פלאש. האופן בו אנשים המשתמשים בה מאוהבים בה עד כדי הערצה (שנכון, לעיתים מקלקלת) ומנהלים איתה רומן
גרם לי להבין, גם מנסיון אישי עמוק, שיש בתוכנה הזאת משהו מעבר ליכולות אנימציה ותיכנות. אני באמת ובתמים מאמין שלמשתמשים האדוקים יש קשר ריגשי עמוק לתוכנה והם עובדים איתה לא רק בגלל שזה הדבר החם בשוק. רק צריך לקרוא את התגובות בפורומים כל אימת שמישהו מעלה את השאלה האם דיירקטור יותר טוב או האם
למוצרים מתחרים יש סיכוי. זה גובל לעיתים בחוסר אובייקטיביות אבל מראה לדעתי, שיש משהו בתוכנה הזאת שאין בהרבה תוכנות אחרות, והדבר הזה הוא חוויית שימוש.

ראשית, ברצוני להדגיש שהעברית במחשב המופרע שלי היא קונספט חסר זהות כרגע, ולכן אין לי שמץ של מושג כיצד תופיע התגובה לעיניכם:

איתן נחום – ראשית, הכותב (שיש לו שם, אגב), מחל לך. שנית, אינני יודע מה זה בדיוק ה-"הכל" שאתה מזכיר, ומה ברור מאליו בחווייה. אולם אנצל את דוגמתך: לא, אין דין קניית DVD אצל סוני כדין קנייתו אצל החברה המייצרת את המכשיר. לא בהכרח כי המכשיר שונה כמו שחוויית הקנייה תהיה שונה (כולל ליווי המוצר והלקוח לאחר קנייתו), ויתכן, רק יתכן, שבשל כך חווית השימוש במכשיר תהיה שונה.

אמיר:
מסכים איתך לחלוטין. התפקיד של User Experience manager/expert/architect/designer או כל כינוי אופנתי אחר שניתן לתפקיד כבר רץ במספר חברות גדולות כקטנות (IBM, YAHOO! הן רק שתי דוגמאות) וללא ספק מדובר בהתקדמות מחשבתית (אם כי יש לי ספקות לגבי התכנים האמיתיים של התפקיד) וללא ספק מדובר בהתקדמות מחשבתית. יחד עם זאת, לדעתי, אין המדובר עדיין בפריצת דרך מהסיבה הפשוטה שה-"חווייה" עדיין תטופל כמסגרת או תהליך פונקציונלי, תועלתי (במשמעות הכלכלית של המילה) גם אם למשתמש כבר יהיה קל יותר להתממשק איתם.
מה יקרה, למשל, אם פעולה של איתור תקלה במסד נתונים כלשהוא תטופל כפעולת חילוץ של בלונדינית חטובה או חיפוש חללית אבודה בחלל? מה יקרה אם תוכל ללבוש את ה- Flash היקרה שלך (באמת יקרה!) ולראות איזה Demo תוכל לקבל עם סדרת תנועות יוגה?
זו תהיה שאלה שתעניין אותי.
האמת, אין לי מושג מה יקרה, אבל אפשר לנסות (אפילו כבוד השר אמר).
לא?

או שאני פשוט לא רואה את התמונה הכוללת ועדיין חושב במונחים של תפריטים וסביבת עבודה. התיאור שאתה מציע עם הבלונדינית החטובה הזכיר לי קטע מסרט שראיתי לא מזמן על האקרים בו מערכת השליטה על מחשבים של חברה תוארו בעזרת סביבה תלת מימדית שנראתה כמו מנהטן. כל מחשב הוצג על ידי מבנה וכדי לאתר את הפריצות של ההאקרים למערכת, איש האבחה תימרן בין המבנים כמו מסוק קוברה, לא פחות ולא יותר, על מסך גדול. אין ספק שזה נשמע מרתק והעבודה שלך פתאום נהיית כמו לשחק בפלייסטיישן 2... אבל עד כמה זה באמת אפקטיבי? כמה אנשים באמת יהיו מסוגלים לתפעל מערכת שכזאת.. כישורים מוטורים, קורדינציית יד-עין וכו'. יכול להיות שהדור שצומח היום, זה שגודל על משחקי מחשב ואני לא מתכוון לדיגר ופופקורן יהיה בעל יכולות מפותחות יותר ובשבילו זה יהיה טבעי ואינטואיטיבי, כמו שהמערכות הקיימות היום, תוכננו להיות אינטואיטיביות לדור הקודם.

אני חוזר עוד פעם ל- createOnline
(www.createonline.co.uk)
שם מתפרסמת החודש כתבה על דון נורמן, הצלע השנייה בקבוצת נילסן נורמן העוסקת בנושא HCI וה- Experience Design Forum שנערך במיניאפוליס בסוף אפריל. אלה הלינקים שצורפו לכתבה:
1. Papers from CHI2002 at the ACM digital library: www.acm.org/dl
2. Case studies from the forum:
www.experiencedesign.alga.org/content.cfm?alias=casestudies
3.Designing interactive systems 2002: www.sigchi.org/dis2002

הדבר היה נכון מבחינתי יותר עבור פלאש 5 ופחות עבור גירסת MX אשר שינתה את המבנה שלה לחלוטין מבחינת ממשק.
מעניין לראות איך השינוי השפיע על כ"כ הרבה אנשים שחוזרים להם לפלאש 5 (אמרתי כבר שאני לא היחיד, נכון?) - כבר קמו קבוצות המציעות להחרים את פלאש החדשה למען ממשק פלאש הקודם - ממשק שהייתה עליו שליטה מוחלטת, הוא לא קיפץ לרוחב המסך, לא התחלף כשלא אמרו לו ובכלל לא הפריע לעבודה עצמה.
אכן ממשק טוב לא מתחרה על התוכן או על העבודה עצמה. -דבר שהתפספס מסיבה כלשהי בפלאש MX. וחבל.

כאשר פלאש 5 יצא הוא נראה מוזר ולא נח.. היו תלונות על כך שהתפריטים שעד כה היו מוחבאים השתלטו על המסך. זה היה כל כך לא נח בהתחלה שנראה לי שמישהו הלשין לאדובי ואלה תבעו את מקרומדיה על גניבת פטנט התפריטים הצפים שלהם. אבל העולם התרגל והארץ שקטה 40 שנה. כמו שפלאש 5 היה שינוי מהפכני ונתן תחושה שלא מדובר בשידרוג אלא מדובר בתוכנה חדשה לגמרי, כך גם פלאש 6 מציע הרבה חידושים ואפשרויות. חלקם מבורכים יותר וחלקם פחות. יקח לי זמן להתרגל לממשק ודי מעצבן שכל גירסה מציעה ממשק ניווט חדש, אבל שווה להתרגל ולהתקדם עם התוכנה. הנקודה העיקרית שלי היתה שלדעתי, אף תוכנה לא עוררה כזאת תחושת הערצה ונאמנות מצד המשתמשים. אני מקווה שאנשים לא נותנים שם לפלאש שלהם (למרות השמועות, מעולם לא קראתי לפלאש שלי "מותק")... אבל אנחנו בהחלט בכיוון :)

האבחנה הזאת שלך, שההערצה של משתמשי פלאש לתוכנה נובעת מחווית המשתמש שהיא מעניקה להם, היא מסקרנת (ודומני שגם מקורית. אני לפחות לא זוכרת שנתקלתי בהתייחסות כזו). אתה חושב שאתה יכול לחקור בנפשך, כמשתמש מעריץ וכמאבחן גם יחד, כדי לתת איזו דוגמה קונקרטית לאיך שזה בא לידי בטוי?
(ואם אפשר - רק אם אפשר, כזאת תהיה ברורה גם למי שלא ראה מימיו את התוכנה - להבדיל מהתוצרים שהיא מחוללת ...(

החוויה שאני (ואחרים אני רוצה להאמין) מקבל מהפלאש נובעת בראש ובראשונה מהנוחות לעבוד וליצור. הן ברמת היכולות הטכניות והן ברמת הכלים עצמם שמחברים בין המשתמש לתוכנה. יש בפלאש משהו מאוד לא מאיים וידידותי, לפחות על פני השטח. אני משווה תמיד לתוכנת האם ממנה נגזר פלאש, דיירקטור. תוכנה וותיקה ומאוד מפותחת שבעיניי רבים נתפסת כמסורבלת ומאיימת, אפורה וכבדה. כמישהו שעובד עם שתי התוכנות אני יכול להגיד שפלאש נראה ממשקית יותר נח ופחות מאיים. פלאש גם נתפס ויזואלית יותר יציב מכיוון שמשטח העבודה שלו יותר מקובע וממוסמר למסך בעוד ציר הזמן, הבמה, הכלים והתפריטים בדיירקטור מרחפים וצפים לכל כיוון, משרים תחושה של אי שקט ולחץ.

דיירקטור פותח כדי להציע תוכנת מולטימדיה מתקדמת ולחסוך ממעצבים את הצורך להתעסק עם קוד כדי ליצור מוצרי אינטראקטיבים. הוא גדל וגדל ולא היה ריאלי לשימוש ברשת בגלל משקל הנגן והעובדה שהתוכן שלו היה מורכב מתמונות. פלאש 2 שהיה מין דיירקטור-לייט בהחלט, הציע למעצבים כלי קטן וחביב, מאוד פשוט וידידותי לרשת (בניגוד לאחיו הגדול, טכנולוגיית פלאש מבוססת צורות וקטוריות ולא ביטמפ, מה שאיפשר יצירת תוכן עשיר ומהיר להורדה). כל זה רלוונטי להבין שגם אחרי 4 גרסאות, פלאש עדיין שומר על הצביון הכמעט "חמוד" שלו. חרף ההתקדמות המואצת ושפע היכולות, הוא לא מרגיש מכונת מולטימדיה מסובכת כמו דיירקטור.

הפלאש נותן הרגשה הרבה פחות מלחיצה ואפרורית, ובהלת האינטרנט הגדולה רק זירזה את קליטתו בתעשייה. למרות שמדובר בתוכנה מתקדמת, היא לא נותנת לך את ההרגשה הזאת כמשתמש מאוד קל לאמץ אותה ולהכתיר אותה בתור הצעצוע האהוב, בעוד תוכנות כמו דיירקטור נתפסות ככלי, כלי שווה עבודה בעוד צעצוע שווה כיף.
אני יכול להשוות את הפלאש למקינטוש בהקשר הזה. תמיד מדברים על משתמשי המקינטוש הנאמנים, שלא מוכנים לזרוק את המק שלהם ובאמת אוהבים אותו, מרגישים משהו כלפיו. אני מניח שזה מביא אותנו לשאלת ה look and feel של תוכנה, שזה משהו שעובר את גבולות מיקום התפריטים וגודל הפונט. הפלאש בורך בלוק-אנד-פיל ואנשים אוהבים אותו, פשוט אוהבים אותו. בעוד מעצב גרפי יגיד "אני אוהב לעבד תמונות בפוטושופ" פלאשיסט יגיד "אני אוהב פלאש" נקודה. לא מדובר בפונקציונאלית ואפשרויות, זה משהו מעבר. משהו רגשי.

כי נראה לי שזה סוג של "אחוות יחידה"
פורומים שנועדו לזה
אתרים שלמים שנועדו לזה
ולכן אולי, זה הפך להיות מאין רצון לקחת חלק מזה.
"אני רוצה לדבר עם האנשים האלה שעשו את כלה דברים היפים האלה בפלאש קיט"
ואיך אפשר לדבר איתם אם לא בעזרת פלאש?

זה סתם רעיון אבל אולי זו סיבה להצמדות לפלאש ולא רק בגלל חווית המשתמש ?

תשאל את עצמך מדוע נוצרה כזאת אחוות יחידה. האם קיימת כזאת אחוות יחידה לתוכנות אחרות? אם כן, באיזה היקף? באיזו מידה? כמה מורעלים אנשי הפוטושופ או הפריהנד על התוכנות שלהם? אותו רצון לקחת חלק "בזה" קשור ישירות למה שכתבתי. כמה אנשים רוצים "לקחת חלק" בקהילת ועשיית סרטונים בדיירקטור? או בקהילת הפוטושופרים? אותו ערך מוסף שיש לפלאש וגורם לאנשים לרצות לקחת חלק ולהשתתף הוא לדעתי חווית המשתמש. תודה על החידוד איתי :)

אולי בגלל שאין בעצם שום תוכנה מקבילה
ביכולתיה ?
ומה עם אחוות ה"טניס"
אולי גם בגלל שלעשות סרטונים בדיירקטור זה בעיה
כי כמו שאתה אמרת זה כבר לא מתאים לרשת אז קשה לפתח קהילה כזאת ?

כפי שכתבתי, היכולות של הפלאש ביחד עם הנוחות הם מרכיב עיקרי ביצירת חוויית היצירה בפלאש. לא ראיתי אתר אחד שהופק בתוכנה המתחרה LiveMotion, ובכל זאת מדובר כאן בתוכנה של אדובי שהיתה אמורה לספק תחרות לפלאש. לא יצא לי לראות אתר אחד שחרט על דיגלו "הופק בעזרת SVG". הפלאש ביסס את מעמדו כפתרון כמעט בלעדי בגלל היכולות. היכולות הן חלק מהחבילה. הן המרכיב הפונקציונאלי יותר אבל לא הבלעדי. לתוכנה כמו וורד יש הרבה יכולות והיא מאוד דומיננטית אבל אתה לא רואה אנשים מפתחים כלפיה רגשות לויאליות כמו לפלאש.

להפיק תוצרי דיירקטור זאת לא בעיה בדיוק כשם שזאת לא בעיה להפיק תוצרי פלאש. לדיירקטור יש נפח מנוע יותר גדול והוא מסוגל לסחוב מדיה הרבה יותר עשירה מפלאש. הוא תוכנן למצגות עשירות תוכן מסוגים שונים, בעוד הפלאש תוכנן לתוכן הרבה יותר מצומצם וממוקד. לפחות בהתחלה. דיירקטור הוא התוכנה הדומיננטית להפקת מוצרי אוף-ליין, ומנסיון אישי אני יכול להגיד לך שלא משתלם לנסות לעשות בפלאש את מה שאפשר לעשות בדיירקטור ברמת כמות המדיה.

קהילת הדיירקטוריסטים הרבה יותר קטנה מהסיבה הפשוטה שתעשיית האוף-ליין יותר קטנה ויש לך הרבה פחות סידירומים מאשר אתרים. בגלל שדיירקטור לא מלהיב כמו פלאש ולא נהנה מהלוק-אנד-פיל שלו אתה שומע פחות על המוצר ועל המשתמשים שלו. פלאש נהנה מחשיפה עצומה, יכולות ונוחות וכל אלה עושים אותו מוצר מנצח.

האמת שרציתי להגיד ש livemotion פשוט לא מספיק טובה כדי להכין אתר שלם ובכך לסגור את הדיון, אבל כשנכנסתי לאתר של אדובי לראות מה היכולות שלה, ראיתי שהיא תומכת בהמון המון דברים שפלאש בכלל לא מציע, כולל תכנות בסגנון ג'אווהסקריפט שהיה חסר שם בגרסא הראשונה. כמובן שעדיין אין שום סיכוי שאני אחליף את הפלאש שלי (למרות שאני גם בין סרבני ה MX) בתוכנה המוזרה "ההיא" כי בסופו של דבר אני כבר רגיל אליה ויודע לעבוד איתה ואין לי כח להתחיל עכשיו עם תוכנה אחרת שבסופו של דבר תתן לי אותה תוצאה...

אגב ב SVG לא יצא שום אתר משתי סיבות עיקריות - קודם כל, הגרסא הראשונה רק אושרה בספט' 2001 אז הוא די טרי וחוץ מזה הוא מבוסס XML וכולם יודעים כמה XML יכול להיות לא נחמד :)

אגב, אני לא חושב שההערצה לתוכנה שמורה אך ורק לפלאש - גם בתלת מימד יש תמיד את הויכוחים האלה של מי טוב יותר - 3dmax מול lightwave למשל שם זה אפילו די דומה - שתי תוכנות מאוד חזקות שמתחרות על אותו פלח שוק ותמיד מי שעובד עם Lightwave נצמד אליה ויודע להסביר למה היא טובה יותר מהשניה, ולהיפך. אגב אני לא יודע מה הסטטוס שלהם היום - הפסקתי לעקוב אחרי השוק הזה בגרסא 3 של מקס אז יכול להיות שמאז כבר נוצר פער גדול יותר ביכולות, אבל בכל אופן זה מדגים את ההצמדות לתוכנה אחת מתוך שתיים כששתיהן מציעות אותן יכולות (למרות שמקרה שלהן לשתיהן יש הצלחה ואין הצמדות רק לאחת) ולדעתי לתלת מימד יש לא פחות (או אפילו יותר) אתרי קהילה על בסיס פלאשקיט ודומיו.

מסכים איתך במאה אחוז לגבי הלויאליות של אנשי התלת מימד אופיר אבל בהקשר של חוויית משתמש, תוכנות תלת מימד לדעתי הן מקור אין סופי של תסכול וטראומה. אני עדיין מנסה להתאושש מחווית התפריט הנגלל באורך של 4 מטר במקס :) לדעתי תוכנות התלת מימד (אלא שיצא לי לראות לפחות, מקס, סופטאימג' וסינמה 4די) מציעות חוויה קשה לעיכול, ממשקית, לוגית ותפעולית. זה לא אשמתן כי תלת מימד הרבה יותר מורכב ומסובך, ונשאלת השאלה האם לדעתך אפשר היה לשנות משהו בתפיסה כדי להפוך תוכנת תלת מימד לפחות מאיימת כדי שחוויית השימוש בה לא תתפס כהתגברות והתאקלמות, כי אם משהו יותר אינטואיטיבי.

אפשר תמיד לשפר ממשק או יותר נכון לנסות, בדיוק כמו שעושים אנשי Metcreations שיצרו את Bryce ו carrara
או electric image שיצרו את amorphium שיצרו ממשק יותר נעים שנראה (לפחות לי) יותר פשוט מהממשק המפחיד של מקס. אני לא מדבר על היכולות של התוכנות האלה (כי אני לא מכיר אותן לעומק) אבל באופן עקרוני אי אפשר להתכחש לעובדה שיצירת נוף בברייס יותר נעימה וקלה מיצירת נוף דומה במקס. ברור שיש גבול מסויים לעד כמה אפשר לשפר כי בכל זאת מערכת particles במקס צריכה יותר מאפיינים מ Motion tween ממוצע בפלאש, אבל אפשר אולי לארגן את זה אחרת (בעזרת מסך 34 אינץ' )
מצד שני למה שזה יהיה כל כך אינטואיבי? באותה מידה שרק חשמלאי מבין בקופסה מולו עם כל הכבלים עם המיליון צבעים, ככה גם איש תלת מימד יודע את העבודה שלו ולא צריך להגזים עם ההפשטה של סביבת העבודה ... בסופו של דבר מקס מאוד מסודר, פשוט יש לו המון אפשרויות לכל דבר כי לכל פרמטר יש עוד 7 פרמטרים - אי אפשר להפוך את זה למקלדת "קומפי" - יש דברים שיישארו מסובכים. אני אישית מעדיף את הממשק של מקס עם כל הסיבוכיות שלו על פני האייקונים היפים של הברייס - לא רוצה שיבזבזו לי שטח מסך עם אייקונים גדולים ומאירי עיניים לכל מיני קיצורי דרך. אני אישית יודע שלמשל שבניתי דברים במקס, תמיד עבדתי עם התפריט בצד מאשר עם הקיצורי דרך למעלה (האייקונים) למרות שהם היו אמורים להקל על החיים שלי (אבל אולי בגלל זה אני מתכנת ASP ולא עובד בתלת מימד :) )

בנקודה מסויימת במהלך הדיון אמיר הזכיר את התחושה ה- "צעצועית" שהפלאש מעביר. זו לדעתי הנקודה ממנה אפשר להתחיל דיון על החווייה, ואני מסכים עם אמיר לחלוטין. כל המושגים המוזכרים בהמשך: "יותר נעים", "יותר פשוט", "אינטואיטיבי", " הפשטת סביבת עבודה" - אלה כולם מושגים חשובים שיש להקדיש להם מחשבה ללא שום צל של ספק. אולם כולם נסובים, שוב, סביב פונקציונליות, נוחות שימוש, נפח פעילות, התאמה לסביבה טכנולוגית.

חשוב. באמת. אבל במקביל, אני רוצה לנסות ולצאת מזה, לראות מה קורה בספרה הבאה. למה באמת אנשים לא יוותרו על הצעצוע שלהם (בלי מרכאות), למה אני ארגיש חום בלתי מוסבר כשהתוכנה "משתפת איתי פעולה, ולהמ נוצרת השבטיות הזו של חסידי הפלאש. כשנבין את זה, אז אולי נהיה באמת יותר חכמים , לא רק מתוחכמים.

בדבריו של אמיר.
אי אפשר להתעלם מהערצה של משתמשי הפלאש לתוכנה.
ניתן אולי לנסות ולהבין מדוע (ואמיר עשה זאת טוב), אך עדיין זה משאיר סימני שאלה רבים באשר לעוצמת ההערצה של אנשים אלו תוכנה זו !!!
באשר להשוואת הפלאש לדיירקטור, כמוהה לדעתי כהשוואת ילדים "אבא שלי יותר גיבור"...
הדיירקטור (ואמיר תנסה לחשוב על עצמך שנה אחורה), הינה תוכנה נפלאה וכך גם הפלאש.
הדעה הרווחת בקרב אנשי המולטימדיה הוותיקים יותר שהפלאש אינה אלא...
"The new kid on the blok" ולמרות שאני מוצא את תוכנת הפלאש מאוד נוחה לי לעבודה, אני לעיתים לאלץ להסכים.
מה עוד שהבהלה מהדיירקטור אינה מוצדקת, הלא היכרות קצרה ולא מעמיקה עם תוכנה זו תגלה עולם מופלא ופשוט כל כך ליצירה מורכבת פי כמה מהפלאש (הלא כך אמיר/איתי?).

אך בהמשך הדיון נסוב ע"י אופיר לעולם התלת-מימד, ונראה לי שנעשה עוול בלי להזכיר את קאי קראוס, קאי (לשעבר הבעלים של מטה קריאיישנס), באמת ניסה לפתח ממשקי משתמש בתוכנות אותן ייצר אשר יוכלו להיות מובנים/נוחים/קלים לשימוש, ללא כל צורך להתמודד עם ממשקי הווינדוס השוברי שיניים.

בראיון שנערך איתו בשנת 1997, סיפר על העבודה הראשונה אותה קיבל מחברת SONY ובה התבקש לייצר תוכנת הפעלה למערכת וידאו שלהם.
בפרזנטציה (שהיתה אמורה להערך עשרים דקות בלבד), דיבר קאי במשך כמה שעות על מדוע לדעתו השלטים של מכשירי סוני מרחיקים את המשתמש מלקנות אותם.

גישה מעניינת ומעניין מאוד כי גם היום כמה שנים אחרי נראה כי סוגיות אלו עדיין אינן פתורות, הרי מאמרים כמו אלו נכתבים ללא הרף.

שחר

הנה עוד פאוזה, שמקורה מן הסתם בנקודת מבט של מתבונן מהצד - בהנחה שמה שנעשה כאן הוא נסיון לשים את האצבע על הדבר החמקמק הזה שאתם מכנים חווית משתמש, נדמה לי שאייל שם את האצבע בדיוק במקום ובזמן (אבל כאן דרכינו נפרדות...). אם עושים סיכום ביניים למה שנאמר כאן עד עכשיו, התיאור הדומיננטי הוא כמו שניסח אותו אמיר - שירגיש כמו משחק. ה"כיף" צריך להיות מהסוג שגורם צעצוע.

מה שמעלה את השאלה - האם באמת
התיאור הזה ממצה את חווית המשתמש ש"אנחנו רוצים... (מ)הדיגיטלים שלנו", ואם כן, למה?

השאלה הזאת לא מיועדת לכפור בכך שבמקרים מסויימים זה סוג החוויה שיש לשאוף אליה, והיא מתחדדת, אם חוזרים לרגע למקום שממנו היא באה במאמר לפחות -
" חשבו לרגע על מכוניות. בגדים. בתים. רהיטים. כולם מוצרים, כולם מרכיבים חשובים בחיינו המודרניים. כולנו משתמשים בהם, מתקשרים איתם, מתקשרים בעזרתם...
בכל אלה יש דבר-מה נוסף אותו אנחנו מחפשים. אופי, נקרא לזה לעתים, יופי, מסר. בכולם חבוייה אינטראקציה, מערכת יחסים. טמונה חווייה. וזה בסדר, לא?"

החוויה שאנחנו מחפשים במרכיבים האחרים של חיינו המודרניים, מערכת היחסים שלנו איתם, היא לא בהכרח (לפעמים כן, אבל לפעמים ממש לא) כזו ששואפת ל"נקודה הצעצועית", נכון? ה"כיף" שאנחנו מחפשים שיגרם לנו מהם, לפעמים, הוא דווקא מהסוג שכן "מרגיש מכונת מולטימדיה מסובכת"...

אז למה כשזה מגיע להגדרת מערכת היחסים עם "הדיגטלים שלנו", ה"ספרה הבאה" נחלמת רק במונחים של משחק?

עדיין אין לנו מושג כיצד לחלום בדיגיטלית?
אנחנו יותר מידי מונחים על-ידי סדרות וסרטים.

צודקת ,מיכל.
המשחק, הצעצוע - כדוגמא, לא ככלל.

אני חושב שמשחק הוא דוגמא די אינסטנקטיבית כשזה מגיע לדיון על חווית משתמש, כי הוא מייצג את התפיסה שלא צריך לשבור את הראש יותר מידי כדי לדעת מה לעשות והפעולה עצמה כרוכה בהנאה ו/או עניין. תוכנה שמאשפרת את זה ובאותו זמן מציעה חבילת יכולות מרשימה בהחלט עונה על צורך נפשי ולא רק צורך פונקציונאלי של המשתמש. בגלל שמשחק נתפס מידית עם הנאה מוחלטת קל לחשוב שכל דבר צריך להציע חוויה משחקית ואז הזמן עובר, אתה נהנה, עושה את מה שאתה צריך לעשות ולא מרגיש כאילו אתה נחנק בין ארבעה קירות משרד וטובע בים של תפריטים. אולי זה בגלל שמשחק נתפס כפעילות פנאי, משהו יותר נינוח אז מנסים להזריק את תחושת הנינוחות הזאת למשהו שהוא אינו משחק רק כדי שיהנה מאותה הרגשה.

רק כדי להשלים את דיון התוכנות שהתפתח מקודם, הפלאש לדעתי הוא כמו הלגו הבסיסי שהיה מורכב מחמישה סוגי לבנים בצבעים שונים וכל אחד היה יכול לשבת וליצור (לא להגיד שהפלאש פשוט ובסיסי חלילה) בעוד תוכנות תלת מימד משולות יותר ללגו הטכנולוגי למתקדמים, שהיה מגיע עם משאבות לחץ אוויר, גלגלי שיניים ובלו-פרינטס שלא היו מביישות אף מהנדס. זה לא אומר שאחד יותר טוב מהשני, כי לכל אחד יש היתרונות והשימושים שלו, אך אם באים לבחון איזו חבילה יותר אינטואיטיבית ונעימה לעיכול אין ספק שהלבנים לוקחות תמיד.

בסרט שראיתי פעם מישהו ניסה לשכנע את חבר שלו לבצע צניחה חופשית כאשר הטיעון שלו היה "זאת חוויה", והחבר השיב "גם אונס זאת חוויה, אבל לא חוויה מהסוג שהייתי רוצה לעבור". מה הפואנטה? שחווית משתמש כפי שאני רואה את זה היא נתון וקיימת בכל מצב. החוויה שאני כמשתמש מקבל מתוכנות תלת מימד למשל לא נעימה ודי קלסטרופובית, בעוד החוויה שאני מקבל מפלאש היא די ההפך המוחלט. אני חושב שעד כה דיברנו על אותה "חווית משתמש" והיתה מין הרגשה שזה איזה מין מרכיב סודי שנבצר ממוצרים, אך למעשה הוא תמיד שם. השאלה היא מה עושים אותו ואיך מגדירים את המטרות שלו.

כל מה שדובר עד כה בהקשר של הפלאש ותוכנות אחרות יצא מנקודת ההנחה שחווית המשתמש בתוכנה צריכה להיות אינטואיטיבית, נעימה ומהנה, כיאה לכל משחק שמכבד את עצמו, אך כפי שמיכל ציינה זה ממש לא תופס לגבי חוויות שימוש בדברים אחרים. מישהו יכול לחשוב על חויית שימוש אחרת? מה עם חווית נהיגה למשל? איזו חוויה המכונית החדשה שלך נותנת לך? מהי חווית השימוש במערכת התגובות של קונספציה? איך היינו רוצים לראות את החוויה הזאת?

ואולי בעצם זו לא סטיה כל כך גדולה....
בכל פעם שאני צריכה לעמת את השאיפה שלי לעצב ו"לקשט" את הדברים מול ההבנה שלי שהפשטות היא האמא של הנוחיות, אני נקלעת ללופ ששואל - כמה פשוט זה יכול להיות בלי להיות משעמם וכמה "מקושט" זה יכול להיות בלי להפוך ללא נוח.

ואם מורידים את השאלה הזאת יותר לאדמה, אפשר פשוט לשאול, למה לא כל האתרים נראים כמו גוגל?
האם זה בגלל שאיפות הגדולה של המעצבים שלהם - שחייבים להצדיק את המשכורת שהם מקבלים או שזה באמת בגלל שלא כל אתר יכול להראות ככה?

אני - באופן אישי - מעדיפה את הדברים פשוטים ככל האפשר. אם אפשר רק פס צבע או לינק פשוט - אין מקום לכפתור עם אפקט תלת מימדי ואם אפשר לוגו בשחור לבן אין סיבה להשתמש ביותר מזה.

אבל מי אמר שאני יודעת על מה אני מדברת?

אפילו אני לא יכולה לבסס את ההעדפות האלו על משהו קונקרטי ובטח שלא לבסס אותן בטקסטים ומחקרים מדעיים או סמי-מדעיים למיניהם.

כבר ראיתי ממשקים מכוערים שעובדים וממשקים יפהפיים שאי אפשר למצוא בהם את הידיים והרגליים, אבל ראיתי גם ההיפך
ולמען האמת - אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

בסופו של דבר אנחנו עובדים עם מה שנוח לנו - כל עוד הבחירה בידינו, אבל לפי מה אנחנו מחליטים מה נוח לנו?
לי אין תשובה לזה וגם אם פעם חשבתי שיש לי, ככל שהזמן עובר אני מגלה כמה אני לא יודעת כלום.

אמיר נתן פה מעליי כמה שאלות שמנסות לכוון את התהייה הזאת ואת שיטת הבדיקה שלה ואם מתחילים לפרק את השאלות שלו אחת לאחת, למרכיביהן מבינים, אני לפחות מתחילה להבין), שהתשובות הן בפרטים הקטנים. בפרטים הקטנים מאד.
ולעיתים קרובות - בפרטים שלא בידינו בכלל.

למה אני מתכוונת? הנה דוגמא:
אני עובדת על מערכת הפעלה XP.
המערכת התכלכלה והצעצועית הזאת מתערבת לי בעיצוב ומתערבת לי בחוויית הצפיה של כל אתר שאני נכנסת אליו. אני לא אוהבת אותה, אבל יש בה משהו נפלא - שהפריע לי מאד בכל מערכות הווינדואוז הקודמות: היא מציגה סקרולים, כפתורי דיפולט ושדות טקסט נעימים מאד לעין. כל כך נעימים ונחמדים - שכבר לא צריך להתערב בהגדרות של הדברים האלו בשעת הבניה כדי לקבל תוצאה שלא תפריע לעיצוב העמוד.

אז אני אוהבת את המערכת הזאת או לא?
לא יודעת. חושבת שלא. אבל אלוהים נמצא בדברים הקטנים - ול XP יש כמה כאלה...

בקיצור - אין לי תשובות. אפילו לא בשביל עצמי. אבל יש לי כיווני חקירה ושאלות כמו אלו שאמיר הציג הן כנראה הדרך להארה בנושא הזה.

השאלה שלי - למה כשזה מגיע לדיגיטלים שלנו, העתיד נחלם במונחים של משחק, לא היתה שאלה ביקורתית כלפי הקו של הדיון, אלא המשך שלו. היא נבעה דווקא מהתחושה שמה שאמיר מתאר, מייצג גישה רווחת. אני הצבעתי על הפער בין הגישה הרווחת הזאת בתחום הדיגיטלים לבין הגישה המגוונת יותר בתחומים אחרים, ושאלתי האם זה באמת כך (שיש פער), ואם כן, אז למה? ממה הוא נובע?;

אני חושבת שההערה של dawnser על כך שאנחנו לא יודעים עדיין לחלום בדיגיטלית, היא נכונה (אבל זה לא בגלל שאנחנו מושפעי סרטים וסדרות. להפך, אלה רק מייצגים את "החלום" כמו שאנחנו מבינים אותו כרגע (והרגע הזה די מתמשך יש לציין)); נדמה לי שבמבחן "המציאות" החלום הזה באמת מתגלה כבלתי מדוייק, כלומר חווית המשחק היא רק כאפשרות אחת. מה שמוביל אותי למחשבה שבגלל שאנחנו לא יודעים לחלום בדיגיטלית, העמדה שאנחנו מבטאים היא מה שאנחנו <חושבים> שאנחנו אמורים לחלום בדיגיטלית. ובאופן קונקרטי, אנחנו חושבים שאנחנו אמורים לחלום במונחים של משחק כלפי הדיגיטלים שלנו. מה ששמשאיר בתוקפה את השאלה המקורית שלי, אבל לא מונע מלהמשיך את הדיון..

מה שאמיר אמר בפתח התגובה האחרונה שלו, על כך שחווית המשחק היא דוגמא אינטיקנטיבית בגלל המרכיבים של הפשטות וההנאה בשימוש, הוא שובה לב, ונכון במידה רבה (לכן, שכשקראתי בפעם הראשונה את התגובה הזאת, תהיתי לרגע שמא זו בעצם התשובה לשאלה שלי... אבל במחשבה שניה, חזרתי והצטרפתי גם להערה של אייל וגם לשאלות בסוף התגובה של אמיר). הדוגמא של המשחק היא אינסטינקטיבית אבל כנראה לא קונקולוסיבית. אבל זה לא בגלל שאפשר לוותר על הפשטות וההנאה במקרים מסויימים. להפך, בגלל שהמרכיבים האלה (לצד יכולת תפקוד מוכחת, בלי המרכיב הזה, אין בעצם על מה לדבר) הם מרכיבי בסיס שכולנו נסכים שיש לשאוף אליהם (למרות שהם לא תמיד ברי השגה כמו שהעיר בצדק אופיר), אבל אלה לא דרישות שייחודיות למרכיבים הדיגיטלים של חיינו. בגלל שאנחנו דורשים ואפילו מקבלים אותם ממרכיבם אחרים של חיינו (הקומקום שלנו, מכשיר הרדיו שלנו, הבגדים שלנו, אפילו הבטים מסויימים במכונית שלנו), הדרישות האלה גם מיושמות יותר ויותר באופן שמוטמע בהם, ולמרות זאת אנחנו לא מפתחים עימם בהכרח מערכת יחסים של משחק. מה שאומר שגם אם אנחנו נשאף אליהם תמיד בקשר לדיגיטלים שלנו, זה לא אומר שהם יתורגמו תמיד לחווית משתמש שמרגישה כמו משחק.

אז איך נדע מה חווית המשתמש שאנחנו צריכים לשאוף אליה? (וזו הרי השאלה, כי כמו שאמיר ציין, חוויה כלשהי תמיד יש).

אני מציעה לנסות לבחון את האפשרות שצריכה להיות איזו קורולציה בין התפקיד שהדיגיטלי המסויים אמור לשמש בו, ובין סוג החוויה שאנחנו אמורים לקבל ממנו, ושאחד הסימנים המובהקים להצלחה - שהוא מעניק לנו את אותה חוויה שהוא "צריך", היא אותה הערצה מושבעת (להבדיל נגיד מהערכה מושכלת באשר ליכולות), שמפתח קהל המשתמשים כלפי ה"דיגיטלי" (בנאלי, אני מודה. אני מתמחה בזה השבוע... תצטרכו גם לסלוח לי על נקודת המבט של משתמש פרופר. חומרי הקריאה שהוצגו פה נשמעים מעניינים, אבל עד כאן...).

אולי הדרך לבחון את זה באמת עוברת דרך כמה דוגמאות מוכרות (מנקודת הראות של משתמש. מי שעוסק בתכנון ועיצוב של דיגיטלים, צריך לנסות לשים חלק מעצמו בצד). כמה כבר מונחות לנו על השולחן: הפלאש, המק, והגוגל שהוזכר על רוית בחטף (תוכנות התלת מימד ואת החלונות לא נכנסות לרשימה לפי שעה, בגלל שמה שנאמר עליהן עד כה הוא אמביוולנטי ).

את הפלאש אמיר הציג (ובעניינה הוא אפילו שירטט כמה קווים לשאלה שעוד לא הצלחנו להגיע אליה בכלל, ממה זה מורכב בפועל). אולי הפלאש הוא תוכנה שחווית המשתמש האידאלית שלה היא מהסוג של צעצוע, דווקא בגלל שהיא כלי עבודה? ואולי זה אפילו קשור לסוג העבודה שעושים איתה?

את המק לא הציגו כאן באופן ישיר, אני לא מכירה מקרוב, ולכן לא אסתכן בהבעת דיעה (אם מישהו יוכל להתרחיב בעניינים האלה, זה יוכל להועיל).

מה שמביא אותנו לגוגל. האפליקציה (שיש לה שתי צורות - דף החיפוש והגוגל-בר). זו דוגמא שאני מכירה להבדיל, מקרוב, עלה על דעתי שהיא דוגמא מוצלחת לדיון שכאן, והיא גם הדוגמא שגררה אותי לקו המחשבה שאני מנסה להציג כאן...

הגוגל הוא אפליקציה נערצת (אולי אפילו ברמות העולות על מה שתואר כאן עד כה - ר' כל עולם המושגים שהתפתח סביבה תוך זמן כל כך קצר), וזה בהחלט לא רק בגלל שהיא מכונה משוכללת. הדבר הראשון שהייתי אומרת על הגוגל הוא שבניגוד למה שאנו נוטים לחשוב (וייצגה את הנטיה הזאת כאן רוית), לא כל אפליקציה ולא כל אתר יכולים להראות (ולהרגיש) כמו הגוגל (אפילו האתר של גוגל לא נראה כמו "הגוגל"...). הגוגל נראה כמו שהוא נראה, בגלל שהוא יכול להרשות את זה לעצמו - זו אפליקציה שאין לה תכנים משלה, ושהאופן שבו היא מבצעת את התפקיד שלה איננו ולא צריך להיות גלוי. מכאן היכולת של הגוגל להיות כל כך מינימליסטי.
הגוגל הוא דוגמא עילאית לפשטות - נדמה לי שאין מחלוקת; העבודה איתו היא נעשית באופן אינטואיטיבי - נדמה לי שגם כאן התשובה היא חיובית; יש הנאה בעבודה איתו - בטח. מתאים לו אפילו הדימוי שהציע אמיר - בסיסי כמו לבני לגו. לכאורה כל הסימנים שמצאנו במה שכונה כאן הצעצוע.

אבל לדעתי לפחות, הגוגל לא מרגיש כמו צעצוע, ולעבוד איתו לא מרגיש כמו משחק. לדעתי התחושה הכי חזקה שהגוגל מעביר הוא של עוזר נאמן: ידידותי, מאיר פנים, יעיל ומהימן. לכאן מתועלים הפשטות, הנקיון והמינימליזם של המראה שלו, היכולת להפעיל אותו בלחיצת כפתור אחת, ואפילו תכונות שבדר"כ לא מדברים עליהן הרבה, אבל לדעתי הן חלק מהגאוניות שלו - דרך הצגת התוצאות (נדמה לי שהוא הראשון שהציג תוצאות על ידי שליפת הקטע הרלבטי שבו מופיעה מילת החיפוש, והוא עדיין עושה את זה הכי טוב (שיטת ההדגשות של מילת החיפוש) - ובכך הוא מאפשר למיין את התוצאות ממש במבט חטוף, ולנהל במהירות ויעילות גם בדיקה של תוצאות רלבנטיות לגופן (אתור מיידי של מילות המפתח בתוך צילום המטמון). אפילו עיצוב הלוגו והנוהג שהתפתח לעטר אותו בעיטורים "ילדותיים"-הומוריסטיים, לא משדר משחק. הוא משדר סוג של קריצה, חיוך ידידותי.

סוג החוויה והעוצמה שלה, כמו שאני מבינה אותן, קשורים קשר ישיר לתפקיד אותו נועדה למלא האפליקציה הזאת (שנראה פעם ממש דימיוני - מאיים ולא בר ביצוע - לאפשר למשתמש בודד אי-שם מול מחשב, לאתר מידע רלבנטי מסויים בתוך ים המידע העצום של כל הזמנים). ונדמה לי שבזכות חווית המשתמש הזו גוגל הפך ל"הגוגל" (זה קרה הרבה לפני שהתווספו לצידו כל התוספות האחרות - האינדקס, החיפושים הנלווים, שלא לדבר על כל שאר הפרוייקטים; יש לזה כמובן קשר לאיכות התוצאות שהוא מפיק, אבל זה כאמור תנאי בסיסי - מכונית ספורט לא תתן את חווית השימוש המצופה ממנה אם המהירות שלה תהיה 60 קמ"ש. ומי שלא השתכנע עדיין, מוזמן לבחון את הגישה ליתר מנועי החיפוש, שחלקם דווקא מוציאים תוצאות נאות כיום. יש מי שלא חייך למקרא הידיעה שמעמדו של הגוגל "מאויים" על ידי מנוע חיפוש שמכסה כיום קצת יותר דפי רשת ?) .

אם יש לי שותפים לדיעה, אז נמצא עוד סוג של כיף וציירנו עוד סוג של חווית משתמש. הסכמות? מחלוקות? ובעיקר, דוגמאות נוספות?

אי אפשר להציג את גוגל כאפליקציה בהקשר של המאמר. רוית דיברה על גוגל האתר ולא על המיניבר. השרות שגוגל מציע כל כך מינימליסטי שברור שאפשר לסכם אותו בתיבת קלט וכפתור. הוא לא מציע אינדקס אתרים כמו yahoo שנראה כמו ערבוביה של טקסטים (לדעתי), הוא לא מציע חדשות וקישורים מיוחדים - רק שירות של הזנה וקבלה. מטבע הדברים תוכנות (כל תוכנה שהיא) מציעה יותר שירות ויותר אפשרויות ממנו ולכן יש הרבה יותר אלמנטים לשלב בעיצוב שלה. הדיון באתרים צריך להיות נפרד לגמרי מהדיון על תוכנות לדעתי (בהקשר של עיצוב). ואם כבר דיברנו על גוגל - לדעתי גוגל כל כך מצליח מכמה סיבות עקריות - הוא לא מציע שירותים נוספים פרט לחיפוש ובגלל זה כל בעל מודם איטי יכול להשתמש בו בלי לקלל כל כמה שניות - באתרים כמו אלטהויסטה ויאהו, או נענע ווואלה הישראליים יש עומס על העמוד הראשון ועל עמוד התוצאות (וואלה עם הרעיון הטפשי של תמונות האתרים בתוצאות ונענע עם כמות בלתי נסבלת של פרסומות ברקע), או למשל אמזון שמציע שירות חיפוש במוצרים שלו ומציג עמוד תוצאות איטי במיוחד. היתרון בגוגל הוא שהוא מאוד מהיר ובגלל זה הוא נוח - חוסר העיצוב רק מקל יותר על העמוד הנטען ולא מנסה לדחוף מידע לא נדרש לעמוד. לא נראה לי שהוא מצליח יותר או פחות בגלל העיצוב שלו...

הוא מצליח הגלל חוסר העיצוב - ולא בגלל העיצוב.
מישהו שם חשב על המשתמש לפני שחשב על עצמו.
ברור שאני מקצינה - אבל תראו איך היעדר של משהו יכול לשדרג מוצר הרבה יותר מאשר נוכחות מאסיבית של אותו דבר.

א. התוואי שאייל יצר לדיון הזה, מתייחס במכוון - לפי הבנתי לפחות - אל "עולם המוצרים הדיגיטלים", מבלי לעשות (לפי שעה לפחות) את האבחנות הפנימיות (למשל בין תוכנה לאתר). ולדעתי בצדק (לפחות לפי שעה. עוד לא הצלחנו לתאר כאן סוגים מגוונים של חווית משתמש בכלל, לט אלואון שבהקשר של הדיון הזה עוד לא נראתה כל סיבה לעשות אבחנה שכזאת בין חווית משתמש באפליקציה לבין חווית משתמש באתר);

ב. ממש לא נכון בעיני לטעון ש"כל" תוכנה היא "מטבע הדברים" מורכבת יותר מנקודת ראות של משתמש (שזו לפי הבנתי נקודת הראות של הדיון פה). האפיליקציה הקטנה הזאת שמיועדת לחסום פרסומות על ידי נטרול זמני של הפלאש - זה משהו שמציע "יותר אפשרויות" מאתר הגוגל? לא. מבחינת הראות של המשתמש זה כפתור הפעל/הפסק פשוט;

ג. האבחנות האלה הן גם נזילות ביותר בעיני, לפחות יש להן מקרי גבול אפורים. הגוגל הוא דווקא דוגמא מצויינת לכך, מאחר שכל המשתמשים המכורים שלו משתמשים בו בעצם כאפליקציה לכל דבר, גם כאשר הם עושים את זה דרך האתר (קרי, דף החיפוש), והתפעול והתפקוד שלו דרך שם ודרך הגוגל בר הוא בגדול זהה (לכן לא עשיתי אבחנות בין השניים כשניסיתי לאפיין את חוויות המשתמש שיש בעבודה איתו);

ד. החוויה השונה שמעביר הגוגל לדעתי לא נובעת רק מהמהירות שלו, וזה לא מה שמבדיל אותו מאלטוויסטה יאהו ואחרים.
את זה אתה למד מתוך השוואה למנועי חיפוש עם מהירות הפקת תוצאות דומה כמו Teoma או Northern light .
מהראשונים הוא נבדל, בין היתר, בכך שהוא לא עובד בשיטת האינדקסים, ומהאחרונים... וואל, חווית משתמש?

ה. מי החליט שחווית המשתמש המוצלחת היא רק תלויית עיצוב? את זה עוד יהיה צריך לשאול אחרי שנרגיש שהצלחנו לשים יד על הדבר הזה בכלל (אם נגיע לשם). בכל אופן, אם לחזור לדוגמא של הגוגל, נדמה לי שאני דווקא הבהרתי שאני לא רואה את חווית המשתמש (זו שאני מתארת בכל אופן) כנובעת רק מהעיצוב. דרך הצגת התוצאות שהגוגל בחר בה, היא לא ענין של עיצוב לדעתי (אלא אם כן מדברים על עיצוב במובן הרחב, ואז כבר גולשים לויכוחים אחרים שמתנהלים במקומות אחרים...).

במאמר שלו, אייל מדבר על חוויית משתמש הוליוודית כמעט, בה מאפרים את התוכנה באיפור חווייתי כבד כדי לגרום למשימות משעממות לכאורה להיות מסעירות ומרגשות, ולאורך התגובות עלתה הנקודה שדווקא הפשטות היא המפתח להצלחה, או לפחות איזו מין אידיאה שכולנו שואפים לה. לשאוף לפשטות נראה לי דבר די מובן מאליו כי אף אחד לא אוהב מורכבות וסיבוכים כאשר זה מגיע לשימוש, ולהצהיר שמוצר דיגיטאלי זה או אחר צריך לשאוף להיות פשוט נשמע בעיניי קצת נאיבי.

אבל כפי שעלה מהדיון על תוכנות תלת מימד ואפליקציות ווביות יותר מורכבות מגוגל, אותה פשטות היא הרבה יותר חמקמקה ובעייתית כאשר מדובר באין ספור אפשרויות המוצעות למשתמש. כפי שאופיר ציין, גוגל נהנים מהתואר "האתר הפשוט והנח ביותר בעולם" מפני שהם מציעים משהו כל כך נקודתי וכל כך ממוקד שצריך להיות באמת טיפש כדי להפוך את משימת החיפוש בגוגל למסובכת. כך שאם מדברים על פשטות, צריך לדבוק בממשקים שתרשים הזרימה שלהם כולל יותר משתי בוקסות.

באחת התגובות הראשונות שלי העלאתי את נושא המקינטוש והטבעת המונח look and feel שמגדיר בעצם מהי חווית משתמש. וזה המונח שצריך להנחות את הדיון לדעתי כי בניגוד לכל מה שנאמר פה עד כה בנוגע לעיצוב, פונקציונליות, שמישות ואסתטיקה, הוא אותו מרכיב רגשי חמקמק שמוסיף את החוויה לשימוש. כאשר אפל תבעו את מייקרוסופט, הם לא תבעו בגלל שהם טענו שגנבו להם את העיצוב, או את הפונקציונליות או את השמישות, לא בזה דובר. הם טענו שגנבו להם את הנשמה של המוצר, ולא אני לא מגזים. אותו מרכיב סודי שהפך את המק למחשב אהוב ונערץ בעוד הפיסי נותר קופסא אפורה היה ה- look n' feel שהגדיר אותו. מה שהמשתמשים חוו תוך כדי השימוש בו. אותו look n' feel הוא תוצאה של העיצוב, השמישות והפונקציונאליות והוא לוקח את כל אלה וכורך אותם לחווית משתמש.

לגוגל יש לוק-אנד-פיל, ללא ספק וזאת אחת הסיבות לדעתי שמעריצים אותו והוא הופך לאט לאט לאיקונת תרבות אינטרנטית. האם לאלטא-ויסטה יש לוק-אנד-פיל? לא ממש לדעתי. נטשתי אותו לטובת הגוגל בלי להזיל דמעה או להרגיש את החוסר. הלוק-אנד-פיל הוא הרגש שמעורר בנו מוצר, וכאשר אנחנו נקשרים רגשית למשהו קשה לעזוב אותו. הלוק-אנד-פיל של דיירקטור עני וחיוור לעומת הפלאש וזאת עובדה גמורה לדעתי, ולא משנה כמה הוא יותר מתקדם, אין לו רגש.

המאמר התייחס למשהו שהוא לא שמישות, לאלמנט הרגשי ונראה לי שקצת (אבל רק קצת :) ) סטינו מהנושא. אין ספק שזה מבלבל אבל שאלות כמו מהו עיצוב שמעורר רגש? מהו עיצוב שמעורר תחושת שייכות והזדהות צריכות להענות.

מישהו? :)

זה משהו אישי ("מה אתה אומר...")
למה אני מתכוון - יצא לי לעבוד קצת על מקינטוש ואני אישית חושב שמעבר לצבעים היפים של המערכת, הוא מאוד מאוד לא נוח (אבל אני לא משתמש בו הרבה אז יכול להיות שאני פשוט לא מכיר אותו מספיק טוב).
אם מדברים על מערכת הפעלה,אני אישית נהנה הרבה יותר מ windows 2000 - אני לא רוצה מערכת הפעלה צבעונית, עם סאונדים לגלילה ולחיצה, לא רוצה שום דבר שיגרום לי לחייך כשאני עובד - לוק-אנד-פיל "אנושי" - אני מעוניין בפונקציונאליות נטו, בלי שום קישוטים מסביב - אני אישית נהנה יותר לעבוד עם מערכת הפעלה "נקיה" מכל מיני קישוטים מסביב ואייקונים מחויכים - מערכת הפעלה טכנית עם לוק-אנד-פיל מינימליסטי וטכני - אבל זה אני :)

דוגמא נוספת היא virtualDub - תוכנה פשוטה לעבודה עם קבצי וידאו - התוכנה היא open source, freeware ונראית הכי מינימילסטית שאפשר - תפריט פשוט, 2 חלונות וידאו וקו זמן. כל פעולה שאני יכול לעשות גם בpremiere וגם ב virtualDub אני מעדיף לעשות ב vdub - אפילו שפרמיר נחשבת תוכנה טובה יותר (תוכנה מקיפה יותר, בית טוב וכו') אני נהנה יותר מ vdub - יש לי תחושה שאני עובד עם תוכנה "אישית" יותר שלא "שייכת לכולם" , לא משהו מסחרי כמו פרמיר, בדיוק כמו לדבר בערוץ פרטי בצ'אטים - מה גם שאני תורם לקהילת ה open source (כי בחרתי לעבוד איתה במקום עם פרמיר) - אז נכון שפרמיר נראית יותר טוב ומאפשרת לי הרבה יותר, אבל אני נהנה יותר ממשהו חסר עיצוב ואני מקבל ממנו ערך מוסף של תרומה לקהילת האינטרנט.

לוק-אנד-פיל לא חייב להיות צבעוני ומחוייך, זאת ההרגשה נקודה, ולוק-אנד-פיל מינימליסטי וטכני הוא לגטימי ביותר לדעתי (ע"ע גוגל?). לגבי הדיון בנושא מערכות ההפעלה, אל תשכח ידידי, שאתה מה שאנו מכנים "משתמש מנוסה" ואתה לא מרגיש מאויים ומנוכר על ידי סביבת המחשב כמו משתמשים חדשים. האנשה שאפל עשו למק (שים לב לפרסומת של האיי-מק החדש, הוא מזיז את הצוואר, מחייך ומוציא לשון בדיוק כמו בן אדם) כוונה, כפי שאני רואה את זה, לגרום למשתמשים חדשים להרגיש פחות מאויימים ולמשתמשים וותיקים להיקשר יותר רגשית. כאשר מייקרוסופט מנסים לעשות את זה זה נראה מצועצע וילדותי ודי מעליב, כנראה שיש דברים שעם כל הכסף בעולם אי אפשר לשכפל.

(בעברית זה נשמע, כרגיל, פחות טוב)

ה XP הוא באמת כזה, ולמרות שיש שם כמה פיצ'רים נחמדים מאוד אני נצמד ל 2000 שלי , אפילו שיש שם אפשרות לעבוד עם ה XP בסקין הישן של ה 2000.

בתור מי שבא אל הדיון הזה לא מתחום העיצוב, אם הבנתי נכון, ושם על השולחן את אחת הדוגמאות שהכי קרובה לנושא מכיוון חלונות (אם לשפוט התייחסויות ששומעים ברחבי הרשת), אולי תנסה לאפיין עבורנו מהי חווית המשתמש שמעבירה החלונות 2000? זה מרגיש כמו מה?

זה אומר הכל.

לא?

בואו רגע נעצור ונחשוב על מה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על מוצרים. על ישויות שנוצרו כדי שנשתמש בהן, כדי שיעשירו את חיינו בצורה מאוד מסויימת. אנחנו לא מדברים על הצגת תאטרון, מיצג, סרט או וידטו-ארט. הדיון על תפקיד הטכנולוגיה הדיגיטלית והעיצוב הדיגיטלי בתחומים אלה עשוי להיות מרתק אפילו יותר מזה שאנו בעיצומו, אולם אנחנו מדברים על תוכנות, מכוניות, שואבי אבק.

הכוונה שלי היא לא לייצר חווייה "הוליוודית" או להצמד לסביבה משחקית או לייצר "look & feel"
עלום שכזה. המטרה היא לספק את המוצר ואת חוויית השימוש בו המתאימים למשתמשים המסויימים שלו, לעולם התוכן שלהם ושל המוצר, לסביבה הטכנולוגית, חברתית ותרבותית בה המוצר משומש והמשתמשים פועלים. אני לא רוצה שאדם יתעלף מהתרגשות כל פעם שהוא מפעיל את המיקסר או מדליק את המחשב שלו כאילו הוא בהופעה של מדונה. זולא המטרה. אני רוצה שהמשימות שהוא צריך לבצע יהיו "ubiquitous"
ככל האפשר, ושהוא לא יחשוב פעמיים לפני שישתמש במוצר שנית. זה הכל.

אם שה דורש יצירת "חווייה הוליוודית" (אהבתי את ההגדרה) עם רעש להבות וצלצולים, או רק לבנות שני שדות טקסט על מסך לבן וריק, מבחינתי זה היינו הך.

רק שנהיה מאושרים.

כדי להחזיר את הדיון למסלול התקין והרלוונטי אייל, אתה יכול אולי לספק כמה דוגמאות קונקרטיות למוצרים שמחד מעבירים חווית משתמש חיובית ומאידך עושים בדיוק ההפך. להוריד את הדברים לגובה העיניים, כי מבחינתי לפחות, כרגע הם די תלויים באוויר ולא מוצקים מספיק כדי להעביר את הרעיון ואולי מזה נובע הבלבול וחוסר המיקוד.

בשמחה, אמיר ד.
ראשית, בלבול וחוסר מיקוד הם לא בהכרח שליליים. הרבה יצירות מופת נוצרו ממבוכות...

דוגמיות:

מכיר את שואב האבק של Dyson?
לפני כחמש-עשרה שנה העלו ב-Dyson את רמת עיצוב המוצר שלהם ועשו את קפיצת הדרך בשיא הפשטות: הם הבינו שמאחורי הפעולה המאוד בסיסית של שאיבת אבק עומד יותר מצורך פולני בניקיון. הם הבינו שזו לא התוצאה (שטיח נקי, למשל) אלא גם התהליך (פעולת השאיבה) ושיש משהו בשימוש במכשיר האגרסיבי הזה שהוא מעבר לנראה לעין, או במילים אחרות - מלחמה! מלחמתו הצודקת של השואב באבק, בלכלוך, החיוך המרושע הזה שלנו כשאנחנו תופסים חתיכת לכלוך עקשנית בשולי השטיח ורואים אותה נעלמת אל תהומות הנשייה ואל גהנום הלכלוך הנצחי, תחושת הסיפוק שלנו כשהתגברנו על האוייב העקשני - הם הם שמניעים אותנו.

ומה עשו ב- Dyson?
השקיפו לנו את התהליך, תרתי משמע. הם פשוט עצבו שואבי אבק שקופים. כדי שנוכל לראות את הלכלוך נשאב פנימה, כדי שנוכל לחוש את תחושת הניצחון הקטן הזה בעולמנו האכזר.
הם לא עיצבו שואבי אבק בצורת רובוטים כמו הובר ולא הפציצו בטכנולוגיות כמו שארפ. הם הבינו אותנו, ויצרו חווייה.

והם הצליחו.

שמע, דוגמא בהחלט מאירת עיניים שמוכיחה באמת שכל מה שדובר על שמישות ופונקציונליות פחות רלוונטי ומחטיא את המטרה האמיתית. מה שתיארת דורש רמת תחכום, יצירתיות והבנה שלא נתקלתי בה בעולם הדיגיטאלי, לפחות לא שאני יכול להזכר עכשיו. בהקשר של חווית משתמש מאוד קל לנסות להפוך את המוצר למשהו שהוא לא במקום להבליט משהו שהוא כן. אני חייב להגיד שקשה לי כרגע לחשוב על עוד דוגמאות למרות שאני באמת מנסה :) מה עם מכונית שבזמן האצה משמיעה רעש מכוון של מנוע כדי לתת את ההרגשה שאתה קורע את הכביש כאשר למעשה אתה מזדחל לאיטך במהירות של 50 קמ"ש בכביש עירוני? או סלולרי שמשמיע צליל של קידוד אלקטרוני לפני החיוג כדי שתרגיש ג'יימס בונד? במחשבה שנייה זה נשמע יותר כמו גימיק, או סיבה מספקת להתפרץ על זה שיושב לידך באוטובוס.

קודם כל, כיף לדעת שיש עוד אחד או שניים שמתחבטים בנושא חמחקמק ובעייתי זה.
אם הבנתי משגת את דבריך אייל, הרי שבעיני דיון על עדיפות ה- FLASH או הדיירקטור. הינו עקר ומפספס את הבעיה המרכזית שהועלתה במאמר.
הנקודה המעניינת יותר [מבחינתי לפחות] נוגעת באתגר שבעיצוב מוצרים דיגיטליים אשר יעוררו בנו, המשתמשים את "החוויה" .
אייל, אתה מכנה את מה שהורגלנו לקרוא עד היום תוכנות בשם "מוצרים דיגיטאלים" ולטעמי זוהי קפיצת מדרגה מהותית בהתייחסות לנושא. בעולמי הצר [עיצוב תוכנות, אופפס, מוצרים דיגי'] זוהי בבחינת מהפיכה של ממש. התפיסה הזו, אמנם מתחילה לתפוס תאוצה בעולם העיצוב אך היא עדיין בחיתוליה, מגששת ומחפשת מתודה "מדעית" מעט יותר.
הצעד המתבקש, לכאורה הוא לחקור מה קורה בתחום עיצוב המוצרים ה"אמיתיים". לכאורה מה ההבדל?
בזה ובזה יש אלמנטים של התממשקות, מענה על צרכים פונקציונאליים ואחרים וכו'.
הרהורי החרטה שעולים בי בעניין הטיעון שהעליתי זה עתה, קשורים לקלות בה ניתן להבין את כוונתך [אייל] בהקשר למוצר "אמיתי" וכל כך לא ברור כאשר אנחנו דנים בידידנו ה"דיגיטאליים".
איתן

אם הבנתי נכון, היא למשל הרעש של מעיכת נייר כשזורקים משוה לסל מחזור במקינטוש (לא זוכר מה הרעש בחלונות) או האנימציה של העברת/העתקת קבצים בין תיקיות בחלונות. זה נותן הרגשה יותר מוחשית לפעולה ומוריד מהניכור שהיה למשל ב dos של
1 file copied
שלא נתן לי הרגשה שמשהו באמת זז

הדוגמאות שנתת, אופיר, הן אכן ייצוגיות לתכונות, או מרכיבים של חווייה, אם כי הן רפימיטיביות ונשחקות במהרה. יחדעם שאת הן מייצגות שאלה נוספת שלא נשאלה עדיין, לפחות לא במפורש (אם כי איתן נגע בה בעקיפין), והיא האם אנו בעצם צריכים לתרגם את ה- "עולם האמיתי", הפיזי, ל- "עולם הוירטואלי" על-פי אותם כללים, או שמא עלינו ליצור עולם מושגים (ולכן גם חוויות), חדש: הרי השמעת הרעש רק מייצגת העברת קובץ ממקום למקום, ואנימציה של תיקייה עוברת לתיקייה אחרת היא רק מטפורה להמעבר של ביטים דיגיטליים במערכת. הרי אין שום תיקייה שבאמת עוברת ממקום למקום בתוך המחשב שלנו, נכון? - בניגוד, כמובן, למשרד שלנו שבו תיקיות "באמת" (מבלי להכנס למשמעות הפילוסופית של מה "אמיתי" ומה לא) עוברות מארון לארון או נזרקות לפח.

אני סבור, שהתשובה פחות ברורה אולי ממה שחלקנו מאמינים..