תסמונת בכייני ההייטק

שי מגל

מאז ומעולם היו המפוטרים נושא חביב לכתבות צבע בעיתונים, אבל בגל האחרון של פיטורי עובדי ההייטק, הפכה הדרמה לחגיגה.

"בקיצוצים שנערכו באמדוקס לפני כשנה זעמו העובדים לא על ביטול הנופש השנתי או ההסעות, אלא על הקטנת כריכי הבוקר במטבחונים, שהצטמקו לחצי מגודלם" (נ', מפוטרת אמדוקס, YNET, 16-7)

במחצית השנייה של 2002 מדווחים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כ-270 אלף מובטלים. מגזר ההיי-טק לבדו פלט למעגל האבטלה כ-16 אלף איש, מאז תחילת המשבר ב-2000. חלקם חזר לעבודה, חלקם עדיין מחפש. באוצר מזהירים מפני כ-300 אלף מובטלים בשנה הבאה, והעיתונות הכלכלית מצד אחד מזהירה ומצד שני מעודדת. גל הפיטורים האחרון נפל באמדוקס ובקומברס, וחרושת השמועות בעולם ההיי-טק חוגגת מתמיד.

"מיום ליום אני מרגיש שחל פיחות בתואר "מובטל היי-טק". אולי זה הזמן שחלף מאז המפולות בנאסד"ק וגלי הפיטורים הגדולים, או אולי זה המצב הבטחוני המעורער" (קוראים כותבים, "TheMarker", 8-4)

אולי זה השעמום, אולי זו הנגישות לאינטרנט ואולי היצירתיות שמוצאת אפיקים אחרים, אבל מובטלי ההיי-טק החדשים תופסים יותר אינצ'ים ויותר כותרות בעיתונים. מדובר באחד המגזרים החשובים במשק וביצוא הישראלי, אולי החשוב מכולם. מדובר בגלי פיטורים של מאות עובדים ובעיקר מדובר בהתפוצצותה של בועה, של חלום, של משנים את העולם. מגלומני, אמנם, אבל לא לחלוטין נטול בסיס. מנגד, מדובר באנשים שגדולים הסיכויים שיוכלו להשתלב בחזרה במעגל העבודה, ובעיקר מדובר באנשים שיוכלו להסתדר לאורך זמן ובקלות יחסית ללא משכורת חודשית. לפת לחם, הם, בניגוד לאחרים, לא יגיעו.

"ופתאום אתה חי אחרת. אצלנו בנט טו ויירלס דווקא לא השתוללו; ויש לך בעבודה שולחן ביליארד ושולחן פינג פונג ומגרש כדורסל ממש בחצר" (מוטי מאיר, מובטל של נט טו ויירלס ז"ל, "הארץ", 26-7)

העיתונות, במידה מסוימת, מעוניינת לספק את ייצר המציצנות של הקוראים, רובם לא עובדי היי-טק. האופנה של פעם הייתה לדבר על הסושי, והאופציות וההנפקות והמאסז'ים והגן ילדים. האופנה של היום היא להתבכיין על כמה רע. על איך כולם לא מבינים שעבדנו כמו חמורים, שעות על גבי שעות, שהיו לנו אידאלים. יחד עם רכב חברה ומשכורת ממוצעת של 15 אלף שקל, באמת רצינו לעשות את העולם למקום טוב יותר. וזו הרי כלכלה חופשית, אז למה שהטובים לא ירוויחו כסף, למה בכלל לקנא למה?

"אף אחד לא עשה חשבון לכסף. אני חייתי בלי חשבון. הרווחתי 30 אלף שקל בחודש והיה לי מספיק כסף בשביל מחיה ועוד* היום אני מובטל. המצב הכלכלי שלי השתנה. אני רוצה להוסיף רהיטים לבית ואני לא יכול. למסעדות ולבגדי מותגים כבר אין כסף* למרות שאני מובטל אני לא לוקח דמי אבטלה. זו תחושה לא נעימה* עד גיל 40 אני אהיה עשיר" (מוטי מאיר, מקונן)

העיתונות לא הצליחה להסביר מה הייתה הבועה, העיתונות, גם היום, לא מסוגלת להסביר למה הבועה התנפצה. במקום זה משתמשים ביותר מדי צבע, מדברים כסף ובעיקר טוחנים לקוראים בראש. אכן, קשה להסביר טכנולוגיות של שבבים-למחצה, גם המשקיעים לא תמיד הבינו, אבל הרבה יותר מדי קל לעשות אופרת סבון על עולם ההיי-טק, הנסיקה והנפילה. מצד אחד השמחה לאיד, הנה הם נפלו, מצד שני לנסות לעורר סימטפה, כי כולנו בני אדם ולאבד עבודה, לשימי מהתקווה ולמיקי מאמדוקס, בשורה התחתונה, זה הכול אותו הדבר.

"יוצא לו העובד מהמשרד, וכעת עומדת בפניו התלבטות איומה: האם להיכנס לחדר הכושר המשוכלל שעומד לרשותו במשרדים ברעננה ואולי גם לשחק משחק סקווש מהיר במגרש המיועד לכך" (נ', ממשיכה)

קשה למצוא בעיתונים מאמרים ומונולוגים של מובטלי הבאסטות מהתחנה המרכזית והרוכלים של המרכז המסחרי בירוחם. אולי כי הם כותבים פחות טוב ואולי כי הם לא נפלו מהאולימפוס ל"אין לי כרגע עבודה בשבילך". הסיבות מגוונות אבל התוצר אחיד – טקסטים וכתבות שמצד אחד נועדו לנקר את העיניים ומצד שני לשמחה להעיד, לתיעוב ובעיקר ל"תודה לאל שהם נדפקו". וכך, עשרות מובטלים בעשרות ראיונות, חלקם בגלל שיקולי עריכה וחלקם בגלל אנשים חסרי הבנה, מציגים שירות דובי לעולם ההיי-טק, של דור הזהב: המתנשא, הנובורישי והמנותק. הכול כך לא רגיש.

"אבל את החלל שמשאירה אמדוקס במפוטריה הוא ירגיש עוד זמן רב, בעיקר בפרטים הקטנים: בארוחות הבוקר, בבריכה, בגן הילדים, בחדר הכושר, בהצגות, בנמלי התעופה ובדרך למבנה הירוק להחריד ברעננה, שפעם היה הבית. שלי. שלנו" (נ', מסכמת)

העצוב הוא – כמו בכל טרגדיה אמיתית – שעולם ההיי-טק הוא כל כך מעבר. שמעבר לאופציות ולרכבים ולחוזים הדמיוניים, מדובר בחבורה של אנשים שבעזרת חדשנות טכנולוגית, ברובה לפחות, אכן מנסה לקדם את האנושות צעד אחד קדימה. לא בהכרח צעד נחוץ, לא בהכרח מתאים לדור הנוכחי, אבל קפיצה טכנולוגית לעבר העתיד; ברפואה, במדע, בחלל, בתקשורת; בטכנולוגיה, שכול-כולה, נועדה לעזור לאדם להבין, טיפונת לפחות, טוב יותר את עצמו.

העצוב הוא – כמו בכל טרגדיה אמיתית – שמאחורי הטכנולוגיה מדובר באנשים ובמשפחות. לא שונים מהרוכלים ומעורכי הדין ומהזבנים ומעצבי השיער המפוטרים. אובדן עבודה הינו הליך טראומטי, בכל מקום. לא משנה כמה הרווחת, זה שעזבת מקום אהוב זה קצת כמו לקבל עוד צלקת קטנה בלב. אפילו אם קוראים לזה היי-טק. וכך, מתוך אלפי מפוטרים, העיתונות בוחרת להתמקד דווקא בהיי-טק, ודווקא ביהירים, במתנשאים ובמנותקים. אולי כי זה מה שההיי-טק היה - ואולי כי הקנאה והבערות כל כך בוערת.

"למדנו להיות ענווים, למדנו לא להתייחס בשוויון נפש לכסף של המשקיעים. הכל התנפץ ביחד עם החלום, נשבר האמון בין מעסיקים לעובדים, אבל עדיין אפשר לחזור, בקטן, בשקט, בדיסקרטיות, בלי שחצנות" (מוטי, מסכם בתקווה)

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: