לא כתבת סיכום

ירדן לוינסקי

במקום הזה הייתה צריכה להופיע כתבת סיכום. כתבה בפורמט המוכר, כמו אלו שמתפרסמות ערב ראש השנה במוספי העיתונים הגדולים. אבל המאמר הזה קצת שונה.

במקום הזה הייתה צריכה להופיע כתבת סיכום. כתבה בפורמט המוכר, כמו אלו שמתפרסמות ערב ראש השנה במוספי העיתונים הגדולים. גליונות החג ואתרי האינטרנט מלאו השבוע סיכומים. אין כמעט תחום שלא סוכם השבוע, מסיכום המצב, דרך סיכומים כלכליים וסיכומי ספורט ועד לסיכומים של עולם הוצאות הספרים (שאף אחד לא קורא, אבל כולם קונים). כשנגמרו הנושאים, התחילו לעשות סיכומים גם בשביל מדינות אחרות, הרי צריך למלא עוד כמה דפים בעיתון.

לפני כמה שבועות ביקשתי גם אני מכמה אנשים לכתוב סיכום לשנה החולפת. אותם שיקולים שמביאים לפרסום רשימות הסיכום בכל העיתונים הנחו גם אותי: כולנו אוהבים לקרוא סיכומים, לתת למישהו אחר לעשות בשבילנו את העבודה השחורה ולהזכיר לנו את הדברים ששכחנו, ואת הדברים שבחרנו לשכוח. מכונת הרייטינג מובילה אותנו לשטאנץ שכולנו מכירים ונוח לנו איתו.

אף אחד מאותם אנשים מוכשרים שביקשתי מהם לכתוב מאמר סיכום לשנה שחלפה לא הצליח לייצר יותר מכמה רעיונות בודדים. אחד רצה לכתוב על אירועי השנה האחרונה באינטרנט, השני על מה שקרה בתרבות הישראלית. השלישי על ההתפתחויות החולפות בתעשיית המוזיקה והרביעי על מה שקרה בתחום הניסויים בבעלי חיים בישראל והמאבקים שנוהלו בשנה שחלפה. מאף אחד, ללא יוצא מהכלל, לא קיבלתי מאמר.

הבעיה השנה, ותסלחו לי על השימוש במילה הזו, היא בעיה של קונספציה. האם מישהו השנה ישב וחשב מה באמת אנו מסכמים? האם קרה משהו השנה שראוי לסיכום? בסופו של דבר, השנה החולפת הייתה חור שחור בהיסטוריה העולמית. הכלכלה לא ירדה ולא עלתה, המצב הביטחוני נשאר רעוע כמעט כמו שהוא היה לפני שנה (מישהו יודע איפה בן לאדן מתחבא החודש?), זכויות האזרח ממשיכות להיאנס על ידי תאגידים וממשלות, והאנשים עצמם ממשיכים לעצום עיניים ולחשוב שלהם לא יקרה כלום.

כלום לא קרה.

ובאמת, אם קראתם את המוספים של סוף השבוע, את הסיכומים והכתבות שפורסמו, מסתבר שלא קרה השנה כמעט כלום. נדמה שמאחרי שטף המילים שמאיים להטביע אותנו מסתתרת מבוכה גדולה של הכתבים והעורכים שזועק אלינו בכל מקום. למרות אלפי אירועים בודדים (הבנקים שקרסו, הדולר שהתפרע, המחבלים שהתפוצצו או השרים שסרחו) שאמורים היו להשפיע בצורה דרמטית על חיינו, התמונה הכללית נשארה ללא שינוי.

אם ניקח כל תחום של החיים, בין אם כלכלי, חברתי-תרבותי או פוליטי וננסה לנתח אותו, נקבל תמונה מדהימה של קיבעון טוטאלי. מה שהיה הוא מה שיהיה. אותן תמונות שהופיעו בסיכומי שנת 2001 ("הרמטכ"ל: אנחנו נצא מחוזקים מהקרבות, בקרוב תסתיים האינתיפאדה") מופיעות בסיכומי השבוע, אותם נושאים ואותו סיקור, אבל בניסוח שונה. בכל פעם שהנגיד מדבר על משבר כלכלי קרוב (כלכלת ישראל יציבה אך עומדת על סף תהום") או שראש הממשלה מדבר על המאבק בטרור ("אנחנו נתגבר") אני לא בטוח אם שמעתי אותו אומר מילים כמעט זהות בשנה שעברה. נדמה שהדבר היחיד שהשתנה הוא התאריך שמופיע בתחילת כל עמוד.

מפחיד.

אני לא בטוח מה מפחיד יותר – העובדה שחלפה שנה ולא קידמנו את עצמנו במעט או העובדה שלא קידמנו את עצמנו אפילו במעט וכבר חלפה שנה. אף אחד לא טורח לתת לנו איזה שביב של תקווה שהמצב ישתנה, ובינינו, אם מישהו מאלו שאמורים לדאוג לשינוי יספר לכם שיהיה טוב, או יצא בנאום לאומה ובראיונות חגיגיים למוספים, אז תאמינו?

כנראה שלא. אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו תלויים על בלימה, נלחמים כל יום כדי להגיע ליום המחרת ומפחדים לחשוב מה יקרה אם הוא לא. השארות במצב הנוכחי איננה משהו חיובי או מצב מניח את הדעת. המשמעות שלה הוא הידרדרות איטית לאחור. אנחנו יכולים ללכת כל יום לעבודה ולקוות שמחר יהיה טוב, אנחנו יכולים לשלם מיסים ולקוות שאת הכסף שלנו מוציאים על מטרות צודקות, אנחנו יכולים ללכת למילואים ולקוות שגם אחרים נושאים בנטל ואנחנו יכולים, לעצור לרגע ולהקדיש חמש דקות של מחשבה על השנה שלא הייתה, ואז לעשות משהו. איזו שהיא פעולה, וזה לא חשוב אם גדולה או קטנה, אם אתם עושים אותה לבד, בשבילכם, או גם בשביל מישהו אחר. רק שיהיה משהו אחר ממה שעשינו בשנה הקודמת.

אם לא בשבילנו, אז לפחות שלא נקרא בשנה הבאה את אותם סיכומים.

קצת נמאס, לא?

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: