ספרטה
האם אנו מעצבים את סצינת העיצוב - או שמא הסצינה מעצבת אותנו? בוראי העולמות של שוק העיצוב בארץ, יוצרים מחדש את ספרטה העתיקה
בסדרת ספרי "בורא העולמות" בה מתואר עולם, שבו האלים משחקים בבני אדם כרצונם כחלק מהמלחמות ביניהם, יצר פיליפ חוזה פארמר כמה אנלוגיות מעניינות לשאלה האם הכוח ליצור הוא גם הכוח להרוס. בעולם האמנות והעיצוב, המילים האלו מקבלות משמעות חזקה מאד – כשהן מתייחסות לעצם פעולת היצירה של האמן או המעצב, אבל מה עם מי שיצר את האמן ומה עם מי שהכשיר את המעצב? האם הכוח של מורינו ליצור אותנו – הוא גם כוחם להרוס את שהם מנסים ליצור? האם בעצם מעשה היצירה והעיצוב של תלמיד, הם הורסים את העולם שאליו הם מנסים להכשיר אותו?
פלנטה אחרת
בתי הספר לעיצוב, לאמנות ולצילום בארץ, עושים מאמצים אדירים ליצור סביב תלמידיהם סביבה סגורה, מנותקת מחוקי העולם ה"אמיתי" שבחוץ כדי שיוכלו למצות את עוצמת החוויה הלימודית ולהוציא את המיטב מכל תלמיד.
הדינמיקה החברתית בכיתת עיצוב (אדבר ברשותכם על לימודי עיצוב – ואתם תשליכו על כל סוג לימודים אחר), היא האלמנט החזק ביותר במהלך הלימודים: הכל נקבע על פי הדינמיקות האלו והן – כשלעצמן – נקבעות על פי פרמטרים מוכרים המושפעים זה מזה. בעת שיעור רגיל – לאו דווקא הגשת עבודות, מוצגות עבודות התלמידים בפני המורה והכיתה כולה, בזו אחר זו. תגובות המורה מכתיבות את תגובות הכיתה ואלו מכתיבות לעתים קרובות את מעמדו של התלמיד בעיני עצמו וביחס לשאר התלמידים סביבו, אבל, לעתים קרובות – משפיעות תגובות התלמידים גם על גישתו של המורה לתלמיד או לעבודה מסויימת וכן הלאה...
בית הספר לעיצוב מנסה ללמד את תלמידיו צורות חשיבה וזוויות הסתכלות חדשות, לא רק על עבודתם אלא גם על החיים ועל עמיתיהם למקצוע ומכשיר אותם לתפקד בעולם שחוקיו תואמים את המתרחש בין כתלי בית הספר. לעתים קרובות, העולם שבונה מוסד הלימודים סביב תלמידיו, אינו משקף את העולם שמחוצה לו ובכך הופך את הכשרתם של תלמידיו בלתי רלוונטית במידה מסויימת.
דינמיקה חברתית
כמובן שגם פקולטה אוניברסיטאית למשפטים או בית ספר לרפואה יוצרים סביב תלמידיהם סביבה עוטפת שמטרתה להכיל את כל עולמו של התלמיד ובכך להכשירו על הצד הטוב ביותר למקצועו המיועד. ההבדל בין אלו לבין בי הספר לעיצוב בארץ הוא, בכוחה של הדינמיקה החברתית ובמתודה החברתית שמתווה בית הספר.
בעוד שכמעט בכל פקולטה אקדמית, נבחנים התלמידים באופן פרטני ע"י מבחני ידע או עבודות סמינריוניות, וגם כשהמבחן מגיע לתחום המעשי ביצוע הבחינה נעשה ע"י התלמיד ובינו לבין עצמו והמנחה שלו, הרי שבבית ספר לעיצוב, נבחן התלמיד מול עמיתיו ללימודים, בהשוואה אליהם – ולעתים גם על ידיהם.
כל עבודה עומדת לביקורת מדוקדקת ע"י הכיתה ובפניה ואין דרך להסתיר כשלון או חוסר הצלחה כאלו ואחרים. הדינמיקה החברתית שנוצרת היא בונה לעתים והרסנית לעתים, תלוי במידת הכשרון, הכישורים החברתיים ועובי עורו של התלמיד.
עיר מדינה
לימודי עיצוב, כמו מקצועות אקדמיים אחרים, הם לימודים תחרותיים והישגיים מאד. גם עולם העיצוב הוא כזה ולכן אפשר לומר בביטחון שהפקולטות לעיצוב אכן מכינות את תלמידיהן להתמודדות עם "העולם האמיתי".
האמנם? הספרטנים גידלו וחינכו עיר מדינה שלמה לקראת מלחמה מתמדת. העולם הקשוח שסביבם הביא אותם למסקנה כי שרידותם תלויה בחוזקם ובמוכנותם לעמוד מול כל איום פיזי. הם גידלו אנשים חזקים בגוף, מוכשרים בקרב וצנועים בהזדקקותם לחומר, אבל האם אכן גידלו אנשים טובים? האם המודל הספרטני הוא המודל שהיינו רוצים לראות שולט בתרבות שלנו היום – במקום המודל האתונאי?
מי שגדל על שלטון של כוח – מכיר רק שלטון של כוח ובמידה ותינתן בידו השליטה במשהו, סביר להניח שיישם עליו את אותם חוקים שהוא מכיר וכך, עולם שנשלט ע"י חניכי ספרטה, יהיה עולם ספרטני במהותו.
כך גם עם עולם העיצוב המקומי: סצינת העיצוב בארץ מורכבת רובה ככולה מבוגרי בתי הספר לעיצוב הישראלים ולכן גם נראית בדיוק כמוהם (כמונו): אותם חוקים חברתיים ומקצועיים שהוקנו לנו בעת לימודינו, מניעים אותנו היום לעצב את סביבת העבודה שלנו לקבע אותה סביב הדפוסים המוכרים לנו. אנחנו תחרותיים, ביקורתיים, יצירתיים, בלתי סובלניים בעליל וקצרי רוח כמו ילדים שמתקשים לדחות סיפוקים מיידיים.
אנחנו דורשים הכי הרבה, הכי מהר והכי טוב שאפשר ומקדישים מעט מאד זמן ואנרגיה לטיפוח ובניה איטית של סביבות העבודה שלנו, על האנשים המאכלסים אותן.
ספרטה או אתונה
הגישה האגרסיבית, הלא מפרגנת והלא סובלנית של בתי הספר – מייצרת שוק עבודה שפועל לפי אותם כללי יסוד. לו היו שיטות הלימוד שונות, ייתכן שגם שוק העבודה היה שונה וייתכן מאד שכל עולם העיצוב הישראלי היה פועל ומגיב אחרת, שלא לדבר על שוני מהותי בתוצר שהיה מספק.
איני רומזת אפילו לרגע שהמעצבים הישראלים אינם מוכשרים דיים, או טובים דיים או שאינם עומדים בסטנדרט עולמי כלשהו, אלא רק שהגישה וההתניות שלנו, מגבילים אותנו לצורת עבודה צרה ולא ממש יעילה, והיא בעוכרינו.
לעניות דעתי, ובפרספקטיבה של כמה שנות עבודה מאומצת, נחוץ לנו שינוי. אנחנו זקוקים למתודולוגיות לימודיות חדשות ורעננות ולהשקפת עולם שונה שיזרימו דם חדש בעורקים הרעיוניים שלנו – ובתבניות החשיבה שלנו, כדי שלא נישאר מאחור, בעולם בו ספרטה תהיה תמיד כינור שני לאתונה ובסופו של דבר תשאיר את חותמה בהיסטוריה של האנושות כקוריוז בלבד ולא כערש התרבות החדשה.
הירנוט בתאריך 9/20/2002 11:50:43 PM
בעיות ישראליות..
ראשית, המאמר הזה נפלא.
חלק גדול מהבעיתיות בעיצוב בארץ נובע מהלקוחות איתם נאלץ המעצב להתמודד כאשר הוא יוצא לשוק. העבודות שראיתי בתערוכות סוף השנה היו ברובם בסדרי גודל טובים יותר, יפים יותר, אסטטיים יותר, מרשימים יותר מהעבודות שרואים בעולם האמיתי - פירסום, סרטים, וגם עיצוב.
פעם חשבתי שהרמה של המעצבים נמוכה. היום אחרי נסיון בעיצוב ללקוחות אני לא כלכך משוכנע.
האם בחו"ל מישהו נתקל ב:
שוטף +30?
שוטף +60?!
לקוחות שמתערבים בתהליך העיצוב (לא הערות שיווקיות לגבי המוצר אלא החלטות פונטים- צבע - עימוד וכו כי זה "לא ניראה לי")
למה לוקח לך שבוע לעצב את האתר?
המעצבים שיוצאים לעולם נאלצים להתמודד עם כל זה, ויותר. חלקם יתגמשו (ויתנוונו) וחלק קטן מאוד ינסח וימצא שפה וניסוח עיצובי מקורי.
אלה החיים.
כ.ש בתאריך 9/21/2002 6:22:24 AM
(אבל עם נשוא חזק) ללא נושא
בתי הספר לעיצוב אינם רעים או תחרותיים יותר מהטובות באוניברסיטאות ברחבי העולם.
כשם שחוסר המקוריות, עניין ושאר דברים שעושים אמנות אמיתית, נכון בארץ לכל תחום יצירתי. לא רק עיצוב.
הבעיה בכל תחום הדורש יצירתיות נמצאת ברמה עמוקה יותר.
במדינה בה מחנכים לקונפורמיזם מגיל הגן, מגדלים ומכשירים את כולנו להיות חיילים צייתניים, אין סיכוי להתפתחויות מקוריות אמיתיות.
מקוריות באה מתוך תפיסה שלא מפחדת לשבור מוסכמות, לשנות ולכופף את ה"מציאות" כפי שהיא נתפסת ע"י האקדמיה, המבקרים ושאר החברה.
כשמדכאים את התפיסה הזו, במדיניות ממלכתית מכוונת, הורגים את היצירתיות והמקוריות.
מי שלא מאמין, מוזמן לספר לי על טרנדים עיצוביים או אמנותיים שהתחילו בארץ והתפשטו לשאר העולם.
אם היינו מסכמים את כולם לספר בשם זה, היינו מקבלים ספר יותר דק אפילו מרב המכר - "דפי זהב לפולניות שבולעות".
יום טוב,
ממי שיודע שהמוסכמות שלכם הם לא יותר מכבלים לחנק המקוריות.
zetzone בתאריך 9/21/2002 10:46:42 AM
עם ישראל חי
מאמר אכן נפלא.
בתור בוגר בצלאל ומי שלימד מספר שנים בויטל (אח, ויטל...) אני מסכים מאוד עם הניתוח שלך.
בבצלאל זה היה מגיע לרמות אמיתיות של גועל.
היו תלמידים שידעו לשחק את המשחק, וכאלה שכשלו.
כשהגיע תורי ללמד, ניסיתי להמנע מההרגלים שהוטבעו בי, כחלק מהפקת לקחים, אבל קיבלתי לידי כיתות בשנה ג' שכבר היו "אכולות" בהרבה מאותם אלמנטים.
אותן דינמיקות חברתיות כבר היו קיימות, וגם שיטות הביקורת לא שונו בהרבה, אם כי הושם דגש על גישה שמקבלת את השונה, לעומת השטנץ שאילצו אותנו להתיישר על פיו בבצלאל.
אבל....
השאיפה שלך קצת מנותקת מהסביבה והחברה הישראלית.
האגרסיביות, חוסר הפרגון וחוסר הסובלנות, הם מאפיינים של החברה בה אנו חיים.
הם ראי שלנו כישראלים בכלל, ולא משום שלמדנו בבי"ס זה או אחר.
קשה לי לראות איך זה משתנה בזמן הקרוב.
הכלים שבתי הספר לעיצוב נותנים הם חשובים מאוד, בעיקר בפרספקטיבה של מספר שנים. במיוחדלאחר התנסות בשוק העבודה האכזרי, הלא מפרגן, הלא סובלני, וכן הלאה....
רובי בתאריך 9/21/2002 11:05:57 AM
ללא נושא
מאמר מרתק ומעורר מחשבה.
הערה לסדר בתגובה לתגובה הראשונה: הנסיון להפיל את "האשמה" על הלקוחות רק ממחישה לדעתי את הנקודה שרוית מעלה במאמר.
לימודי עיצוב הם סוג של בועה או חממה. מעבר לתחרותיות המוגזמת, הבעיה היא הניתוק מהעולם "האמיתי".
כשהמעצב יוצא לאוויר העולם והביזנס, הוא מגלה פתאום למורת רוחו שבעסק הזה מעורב גם הלקוח. אין הערות שהן "מחוץ לתחום" של הלקוח. הוא תמיד יכול להעיר על הכל, כן, גם על פונטים וצבעים, וזה אפילו לגיטימי, וארחיק לכת ואומר - רצוי.
כשאנחנו בוחרים פונט או צבע למשל, אנחנו יודעים לנאום שעות על מה זה מעביר ומה זה משדר, וגם לגבות את זה בנימוקים משכנעים. אבל אם זה "משדר" משהו, אז יש מי שיקלוט. ולכן אם מי שקולט את זה קולט משהו אחר ולא מה שהתכוונו, אז כדאי להקשיב לו, אפילו אם הוא לא מתנסח כמו המורה שלנו.
הבעיה הגדולה בבתי הספר היא נטיעת התחושה שרק למתי מעט מותר לדבר במונחים כאלה, בעוד שלמעשה עיצוב הוא אמנות שימושית (applied art) - כזו שמגיעה אל קהל רחב ושם היא עושה את עבודתה.
נכון, זה מתסכל את "האמן" שבתוכנו. נכון זה לא נעים לעמול קשה ולשמוע ביקורות מ"סתם אנשי שיווק", אבל מה לעשות, זה ההבדל בין הלימודים לעבודה, ואם הלימודים לא מלמדים את זה אז הם לוקים.
zetzone בתאריך 9/21/2002 11:31:56 AM
ללא נושא
רובי,
בגדול, זה נכון, אבל גם מאוד רווחת במקומותינו התחושה שכל אחד הוא מעצב, גם איש השיווק, או הבן המוכשר של שולה.
וכשהם עושים את זה משיקולים שאינם ענייניים, כאן מתעורר בנו אותו מטען.
באירופה במיוחד, יש הרבה יותר ריספקט (שנובע ממורשת) למקצוע שלנו.
כבוד לזולת בחברה שלנו, אמרתי כבר??
רובי בתאריך 9/21/2002 11:49:54 AM
למי למי יש יותר כבוד
אני מסכים שהבסיס לכל הרעות החולות (ולא רק בענייני עיצוב) בתרבות הישראלית זה חוסר כבוד (שהוא החבר הטוב של חוסר סובלנות וסבלנות).
ריספקט עובד בשני הצדדים :)
אז באותה נשימה כדאי להודות שגם המעצבים (אנחנו לצורך העניין) לוקים בחוסר כבוד כלפי מי שיושב מולנו, לעיתים בלי לדעת מה הוא יודע ומה לא.
אכן לפעמים הביקורת היא לא עניינית, אבל לפעמים - וזאת הנקודה - הביקורת היא עניינית, אם כי לא מנוסחת במקצועיות. תפקיד המעצב בשלב הזה הוא לזקק את הביקורת למשהו שאפשר לעשות איתו משהו.
כפי שאמרתי, לדעתי הכשל של בתי הספר הוא שהם לא שמים דגש על זה. הם נוטעים את תחושת הבועה וכך מגבירים את תסכוליו של המעצב בעתיד כשיתקל בלקוחות של העולם האמיתי.
zetzone בתאריך 9/21/2002 3:59:52 PM
ללא נושא
רובי,
כמובן שהכל עניין של הדדיות.
אבל באשר למה שקורה בלימודים, אני חולק עליך.
ניתקלתי לא פעם בסטודנטים שהם "בסדר" מידי, ועושים דברים שמתאימים לשוק.
לא זו הדרך.
הדרך היא ע"י זה שנחנך אותם כן בבועה, כדי שיהיה להם לפחות את האומץ לנסות ולפרוץ את הנורמות הקיימות.
לא פעם, ואתה בוודאי יודע זאת מנסיונך, אנו עושים עבור לקוח סקיצות נפלאות, ובסופו של דבר הוא "מושך" אותך לכיוון הרבה יותר סולידי.
לעיתים זה נכון (שוב, שיקולי שיווק וכד') אבל לעיתים זה בגלל שהוא מפחד להיות שונה מהמתחרה.
ומהצד השני, קיים הרצון שלנו כמעצבים, לחדש לעצמנו, וע"י כך גם לזכות להכרה מהקולגות שלנו.
החוכמה-למצוא את הפשרה .
ושוב, ישראל, פשרה. הצחקת אותי. אחד אוכל פה את השני.
רוית בתאריך 9/21/2002 4:57:02 PM
קודם כל תודה.
תודה על הפירגון ועל ההתיחסות הרצינית למילים שהיה קשה מאד לנסח ולהעלות על הכתב.
השינוי שאני מדברת עליו אינו דווקא בנושא הוויכוח הוותיק, אם שיטת אוריינטצייצ הלימודים צריכה להיות מונחית-לקוח או לא, אלא במתודולוגיה הבסיסית של הלימוד. בהכוונה של היחסים הבין אישיים בין הסטודנטים ובשימת לב יתרה ליחסים שבין הסטודנט לבין העבודה שלו.
יותר עבודה קבוצתית שמשלבת כוחות ומלמדת עבודת צוות, יותר בניה של אמון הדדי בין התלמיד למערכת ובין תלמיד לתלמיד ובעיקר, חיזוק משמעותי של היכולת של התלמיד להאמין בעצמו ומתוך כך להיות פתוח יותר אל החוץ ואל המסרים המעברים אליו.
הטענה שלי היא, שהמערכת מכשירה מוצרים פגומים מראש, ולא ברמה המקצועית אלא ברמה האישית והבין אישית, וה"מוצרים" האלו, ר"ל אנחנו, הם אלו שיוצרים סביבת עבודה קלוקלת ולא פרודוקטיבית.
אנחנו שמים רגל לעצמנו בלי לשים לב ולכן גם לא מליחים לקום ולצאת מהבור שמעדנו לתוכו.
הלקוח בתאריך 9/21/2002 6:41:15 PM
הלקוח תמיד צודק
הנסיון של מעצב, או בעל מקצוע אחר, לחנך
את הלקוח הוא רעה חולה.
אפשר לנסות להסביר, אבל תמיד יש לזכור שהמעצב נשכר לבצע עבודה ספציפית והוא לא רואה את התמונה כולה.
אף אחד לא שוכר מעצב במטרה לשנות
את תפיסת העיצוב במדינה או בעולם
המעצב הוא כלי שרת וחייב לתפוס עצמו ככזה
וגם עם הלקוח רוצה פונט גדול וכחול,
תן לו את זה.
הוא משלם לך ולא ההפך
zaki בתאריך 9/21/2002 9:20:11 PM
גם צריך ללמד את זה
כשמלמדים עיצוב צריך לתת לסטודנט את כל הצדדים להסביר את המקור העקרוני לכל התופעות וללמד איך מתמודדים...כן...גם איך לעמוד מול לקוח ולצאת בסדר למרות הכל
zetzone בתאריך 9/22/2002 2:57:21 PM
כשמגיעה מחמאה, נותנים. לא??
בכל אופן, לגבי הערתך, אני לא חושב שעבודה בקבוצות מתאימה למקצוע הזה.
כוונתי, לא כשכולם ממלאים את תפקיד המעצב הגראפי. זה כן יכול לבוא בחשבון כשמדובר בצוותי עבודה שמורכבים מבעלי תפקידים שונים:
קופירייטר, סאונדמן, אנימטור, מעצב, ואיש שיווק (כן, איש שיווק, כשעוסקים בפרוייקט מסחרי לכאורה).
יש בתי ספר בחו"ל שעובדים כך, וחבל מאוד שפה זה לא קורה, כי כל בית ספר וכל מחלקה זאבים אחד לשני.
ואין שום בי"ס שיש לו האומץ ללכת בכיוון הזה בעצמו.
kut-ner בתאריך 9/22/2002 10:46:31 PM
מסורת עיצוב
בארץ לא קיים למעשה ריספקט למעצבים בשל העדר מסורת (כפי שנאמר כאן) ובשל אופי החברה והכלכלה הקפיטליסטית. כאן ישראל דומה יותר לאמריקה מאשר אירופה ולפיכך גם ההשפעות על האומנות ונגררותיה.
לצערי גם במדיה החדשה- האינטרנט לא נעשה נסיון לשפר את הדברים.
לחברות עיצוב אינטראקטיביות רבות אין אפילו נוכחות ברשת. כך גם לחברות פירסום וחברות אחרות הקשורות לתחום. במידה ולחברה יש אתר סביר להניח שמאז שהוקם לא התעדכן יותר מפעם. מצב זה הוא בלתי נסבל לדעתי. הוא נובע לדעתי מכך שללקוח חשוב יותר המחיר או השם מאשר לראות עבודות דומות. כלומר שיקולים מסחרים.
הייתכן מצב (במדינה מפותחת) שחברת עיצוב לאינטרנט מובילה תהיה חסרת אתר משלה? בארץ אני מכיר לא מעט דוג' כאלה..
הירנוט בתאריך 9/24/2002 3:27:03 PM
הלקוח תמיד טועה.
טוב, אולי לא תמיד. אבל לעיתים קרובות.
שוכרים שרות של מעצב טוב ומקצועי כדי לצור תוצאה מקצועית וטובה לפי הפרמטרים של הלקוח.
למעצב (טוב ומקצועי) יש את הידע והנסיון לקבלת החלטות בתחום העיצוב - כמעט כל הנחתה מהלקוח בתחום הכלים העיצוביים, מנסיוני, יוצרת בעיה עיצובית - אם אסטטית או פונקציונאלית.
טקסט לא ברור - התאמת צבעים גרועה - ממשקים לא נהירים..
ידידיי - הלקוח לפעמים טועה.
מי שאומר שהלקוח תמיד צודק, איך נגדיר את זה בצורה עדינה, המממ.. טועה.
שרה בתאריך 9/24/2002 3:51:20 PM
ענייני לקוחות...
לקוח שרואה את המעצב שהוא שוכר כ"כלי שרת", רוב הסיכויים שהעיצוב שהוא יקבל גם ייראה ככה.
איך שאני רואה את זה - אם הלקוח רוצה לעצב לבד, שילך ללמוד פוטושופ.
מעצב אמור להיות מישהו שמבין מה הוא עושה ומבין איך להעביר מסר בצורה הטובה ביותר. לא מדובר בעניין של טעם - אני אוהב כחול והלקוח אוהב אדום - אלא עניין של מה עובד בצורה הנכונה ביותר.
אחת הבעיות הכי גדולות בשוק העיצוב בישראל, הוא בדיוק זה שהרבה לקוחות לא מסוגלים להבין את זה. כמו שלא הולכים לרופא ואומרים "אני רוצה שתתן לי כדור כזה ולא כזה" - תנו לנו לעשות את העבודה שלנו!! אם הלקוח לא מוכן לתת אמון במעצב, אז ברור שהתוצאות לא יצאו טובות - ולפעמים הלקוח אפילו לא מסוגל להבין למה.
הלקוח בתאריך 9/24/2002 10:38:48 PM
הלקוח תמיד צודק 2
אכן, לעיתים קובות הלקוח מתעקש על
עיצוב שנראה רע בעליל.
ואז מה?
מסבירים, נותנים דוגמאות ובסוף עושים
מה שהלקוח דורש.
ברור שתמיד טוב יותר להגיע להסכמה,
לצערי לא תמיד זה אפשרי.
אני מסכים שיש גבול מסוים שאחריו ראוי למעצב לא להיות חתום על המוגמר
אבל, הגבול לא כל כך ברור.
עצתי, היא לנסות לקבל ככל האפשר את דיברי הלקוח. יתכן שהוא יודע משהוא שאתם לא.
הלקוח צודק גם שהוא טועה
מעצב גרפי בתאריך 9/25/2002 8:19:06 AM
מעבר לזה
בתור מעצבת גרפית אוטודידקטית שלא למדה בשום מוסד מכובד, אני מרגישה שיש "קוד" שמשותף ל"בוגרים" .
פעם מישהו אמר לי בפנים (אחרי מיליון התפתלויות) " אני בוגר בצלאל ואני מחפש שיעבדו איתי אנשים בראש שלי." כלומר דוברי "בצלאלית"..(הערה שלי)
מוזר שאנשים צעירים כל כך ו"מעודכנים" כלכך
מדברים כמו זקנים מהוורמאכט..
אמיר .ד בתאריך 9/25/2002 12:01:52 PM
בעיצוב הלקוח תמיד טועה
התגובות האחרונות הזכירו לי ארספואטיקה אחרת מלפני כמה חודשים...
http://www.exego.net/arspoetic/87.asp
רוית בתאריך 9/25/2002 2:18:07 PM
גם לי
רק שהמאמר שלך אמיר, עסק ביחסי לקוח - מעצב, והמאמר הזה אינו עוסק בהם.
מה שמדאיג לדעתי הוא, שעל אף שהמאמר עוסק בנו (כמעצבים) ובהכשרה שאנו מקנים לעצמנו ולדורות הבאים שימשיכו אותנו, התגובות משרשרות לכיוון הבטוח והנוח של הוויכוח עם הלקוח.
הלקוח אינו האישיו כאן בכלל חביירים. האישיו הוא אנחנו. ראיית העולם שלנו, תפיסת המציאות שלנו, רוחב האופקים שלנו.
את הלקוח תשאירו בצד להזדמנויות אחרות. עכשיו זה הזמן לחשבון הנפש שלנו עם עצמנו ולא עם העולם החיצון העויין... :-)
אני חושבת שהנקודה שהעלתה המעצבת הלא מזוהה, תגובה אחת לפני אמיר, מעניינת מאד ועל זה הייתי רוצה לשמוע את דעתכם. לא על הלקוח, שכמובן, תמיד טועה...
zaki בתאריך 9/25/2002 3:14:48 PM
התגובות כאן רק מחזקות
את הצורך להתאגד כדי להשיג את ההקשבה הנכונה שאנו צריכים וכדי לשנות כלפי פנים (עולם העיצוב) וכלפי חוץ (הלקוחות)
רוית בתאריך 9/25/2002 3:51:04 PM
zetzone
צור קשר במייל.
בכור בתאריך 9/26/2002 10:44:19 AM
ריספקט, מסורת וכל השאר
דיברו פה רבות על ריספקט למעצבים מצד הלקוח, מסורת של עיצוב ומי טועה ומי צודק.
אני הראשון שיזדעק בזעם קדוש למראה לקוח השוכר מעצב ולבסוף מכתיב לו את תפיסתו העיצובית ומחרב בכך את העבודה, אבל כמו שציינה רוית - זה לא האישיו.
אמרנו שאין מסורת של עיצוב?
ובכן, מעצבים יקרים שלי, אתם חלק מחוסר המסורת. אתם, אני, אנחנו. כולנו גדלנו בתוך הבועה הישראלית הזו שמגינה עלינו היטב מפני אלפי שנות תרבות מערבית. אנחנו באים בתלונות אל הלקוח שלנו. במה הוא שונה מאיתנו, אם גדלנו באותה שכונה?
כולנו ספגנו את אותה תרבות בסופו של יום, כך שעלינו לזכור שבתוך עמנו אנו חיים.
יצא לי לדסקס רבות עם בוגרי בתי ספר בארץ ובחו"ל, ואני מסכים עם רוית שההבדל עצום. בוגרי חו"ל פתוחים בהרבה מאלה שלמדו במגדלי השן הארץ ישראלים שלנו.
מגדלי שן שהחליטו ליצור איזו תרבות עיצוב ישראלית שתכופף את העולם.
חברים, אנחנו מדינה חסרת תרבות. תרבות של עיצוב, תרבות של כבוד לבעלי מקצוע והמון חוסר תרבות של מעצבים שאינם פתוחים לזרמים ולדעות של לקוחותיהם ושל העולם הגדול.
אני, בניגוד לרוית, רואה את הבעיה של בתי הספר בצורה אחרת. לטעמי שורש הבעיה נעוץ בחוסר הכבוד ובבדלנות שלנו אל עולם העיצוב. אין כל רע בפיתוח זרמים וסגנונות מקומיים, אבל ההתעלמות והזלזול הנהוגים בארץ כלפי כל מה שבא מבחוץ, הם לא רק סממן לטיפשות - הם שמים לנו רגל עוד לפני שהתחלנו במסע.
גרוע מכך. אנו נוטים להתכחש לזרמים ולסגנונות שהתפתחו פה בימים עברו. אינני יודע מתי ולמה זה קרה, אבל בשלב מסויים ניתקנו את עצמנו מאלפי שנות הסטוריה יהודית ומזרח תיכונית. הסטוריה תרבותית עשירה שהזינה דורות של יוצרים מעולים והתחלנו לבנות לנו איזה שעטנז עיצובי חסר כל טעם וריח.
אבל יתכן שזו דעתי האישית בלבד...
zetzone בתאריך 9/29/2002 11:51:21 AM
תגובה לבכור
אז למה אתה הולך ללמוד בבצלאל???
aya בתאריך 9/29/2002 2:22:18 PM
ביקורת עבודות
בכל תחום יצירתי ישנם אגואים מפותחים והרבה קנאה
אני למדתי בבצלאל והמורים שלי היו בני דור הבינים שימי ההופעות הגדולות מאחוריהם
ומה שנותר בפניהם הוא אותו שעמום שמכונה אמן בשל אבל בעצם מתיחס לאנרגיות כבויות ומחזור חומרים.
הסיצואציה של מבוגרים ללא רעיונות טריים שתרים שנים אחרי פריצת דרך חדשה, אל מול צעירים פתוחים שמביאים איתם דימויים ורעיונות טריים אינה סיטואציה בריאה או מפרה.
זו סיצואציה של שולט ונישלט, כאשר ביקורת העבודות מהווה את שיאו של תהליך ההשפלה.
בתי הספר לאמנות אינם המקום ללמוד בו. זה מקום ליצור קשרים ולהכיר את הסצינה למי שמעונין. מורים טובים ישנם בכל מקום ואילו נמצאים בשעורי רישום , הדפס, ציור ומקצועות טכנים אחרים שמקנים ידע ולא התגוששות לאגו.
אני למדתי בבצלאל מהקשישים ומהאנשים הצנועים ש"מלאכתם אמנותם" מעבר למלאכה יש הרבה דברים אחרים שאפשר לקבל מהאנשים האלו.
מי שכר הולך לבית ספר לאמנות שיתרכז או הקשרים בסצינה ובדאווין, זה מקום מצויין ליצר לעצמך שם או לחליפין אם אמנות באמת מענינת אפשר ללמוד הרבה מהזקנים.
אמיר .ד בתאריך 9/30/2002 12:17:48 PM
תרבות החינוך הייקית
לפני כמה חודשים בעודי הולך לתומי באחד מפרברי לונדון נחו עיניי על משאית הובלות סטייל "חיים ובניו" רק שעליה היה כתוב "מקליש ובניו נוסד 1706" וזה גרם לי לחשוב איפה קיבינימאט "אנחנו" היינו ב-1706.
מעבר לבעיית הריספקט המדוברת שהועלתה פה, זה נראה לי קצת יומרני לצפות לאיזשהי תרבות עיצוב מקומית אחרי קיום בעייתי מאוד של כולה 44 שנים.
אני מסכים עם בכור ולא נראה לי שמישהו מחפש את העיצוב הישראלי ויותר מחפשים לעשות עיצוב ישראלי שנראה כמו עיצוב אנגלי, אמריקאי או כל מקום אחר שהוא לא פה. אני לא חושב שעיצוב ישראלי שווה דמות של דוש בכל שלט חוצות או דגל ברקע של כל פרסומת, לגמרי לא. העיצוב משקף את החברה והתרבות. אתם לא רואים את הדיוקן של המלכה בפרסומות בריטיות, אך השנינות והתחכום שנשפכים מהן הם משהו מאוד מקומי שפורט על הנימים הנכונים ומדבר אל האנשים בשפה שלהם.
אז מה השפה שלנו? יידיש? מרוקאית? עברית? איזו עברית? של בן יהודה או של גבעת חלפון? זה מסתכם איפשהו בקליאשת הזהות האבודה של החברה הישראלית שלא יודעת מה היא ולאן היא שייכת. זה רק טבעי ומתבקש שזה ישתקף בתרבות העיצוב.
לגבי הספרטאיזם שרוית העלתה...אני מזה שנה לומד תואר ראשון במולטימדיה בלונדון..מהר מאוד הבנתי שמנטליות הנוקשה והספרטנית של מערכת הלימוד הישראלית היא משהו שלא כל מערכות החינוך בעולם שותפות לו, והרגשתי שפה כולם אדישים ובעלי הרבה פחות רגשות תחרותיות ודורסנות. אם חשבתי בהתחלה שזה רק הקולג' שלי, משיחות עם חברים ומכרים באוניברסטיאות אחרות הבנתי שזאת פשוט הגישה - אוטודידקטיות פראית.
לא מפתיע שמצאתי אוזן קשבת אצל עמיתים מגרמניה ושוויץ שגם התחנכו על ברכי המנטליות הייקית הנוקשה וציפו למשטר נוקשה וחודרני וקיבלו במקום זה קלאב-מד רגוע ונינוח. אני לא לומד לימודי אמנות או לימודי עיצוב כך שאני לא יכול לתאר את סביבת הלימודים הזאת בהקשר האנגלי, אך אין ספק שהספרטניזם הוא לא הדרך היחידה ואולי אפילו לא הדרך העדיפה. עובדה שפה מערכת החינוך הרבה פחות היסטרית ונוירוטית ויוצאים מפה מעצבים לא רעים בכלל.
בשיחה שהיתה לי עם פרופסור מאוניברסיטת Middlesex הוא אמר לי:" לימודים צריכים להיות כמה שעות בשבוע, אני ממש לא מבין איך בגרמניה הם מסוגלים ללמוד חמישה ימים בשבוע 5 שעות מינימום כל יום" וזה פחות או יותר מסכם את הגישה פה ברוב המוסדות. אני אישית לא חושב שללמוד כמה שעות בשבוע באווירה נטולת כל לחצים וביקורת היא הדרך. כנראה בגלל אני יותר מידי מותנה לחשוב ישראלית. מצד שני, ללמוד באווירת בסיס טירונים של "אתה תצא לעולם ותסתכל ללקוח בלבן של העיניים ואז תירה!" נראית לי מעוותת והרסנית, פחות או יותר כפי שרוית תיארה.
עצם העובדה שאנשים מדברים בצלאלית היא עצובה מאוד ומצביעה על קיבעון שהוא לדעתי סרטן בנפשו של כל מי שמתיימר להיות מעצב.
אוקיינוס המידע, מדריך צלילה למתקדמים
על סוסים ואנשים
המטופלים מנהלים את גהה
עשרת הדברים המעצבנים ביותר בתפעול ממשקי DVD
דילמת השמישות-החברתית






