אסתטיקה של מלחמה

יובל סער

הסטודנטים שלמדו כיצד למכור לנו מוצרי צריכה שונים, השתמשו בידע שרכשו על מנת למכור לנו מוצר אחד נוסף: מציאות פוליטית.

כמדי שנה ציינו בתי הספר לעיצוב את סיום שנת הלימודים בתערוכות סוף שנה. בין אריזות המזון, ספרי ילדים וכרטיסי ביקור, התנוססו על הקירות גם מספר התייחסויות למצב הפוליטי-בטחוני בארץ. על פניו אין בכך דבר יוצא דופן: בכל העולם המערבי, ציבור הסטודנטים הוא ציבור ביקורתי ופעיל, המשמיע קול בסוגיות פוליטיות ולעיתים אף מניע שינויים חברתיים משמעותיים.

בישראל המצב שונה: יוצאי הצבא הממושמעים נטמעים עד מהרה בחיקו החמים של הקונצנזוס. מעט מדיי מחאה נשמעת - וחיש קל מהוסה - מכיוונם של ספסלי המוסדות להשכלה גבוהה. על רקע זה, בולטים קולותיהם של בוגרים בודדים שבחרו להתייחס ל"מצב". לא כולם מעזים להביע עמדה חד משמעית: חלקם משקפים את המצב, או יוצרים עבודות עמומות שהמסר שלהן רב משמעי; וחלקם בוחרים להציב מראה ביקורתית מול האנומליה הקיומית שבה הם פועלים.

"למעשה בחרתי בנושא שונה לגמרי: תדמית לאולימפיאדת 2012 בתל-אביב. כבר מההתחלה ניקרה בי תחושה לא נעימה מנושא זה, חשתי שיש משהו מקומם בעיסוק בנושא כה אופטימי ואוטופי בשעה זו של מלחמה. סביר להניח כי למרות תחושה זו לא הייתי מחליף נושא, לולא הופעל גיוס חירום ביחידתי וגויסתי למבצע 'חומת מגן'. מבחינתי, המציאות לא הותירה לי ברירה אלא להגיב".

כך מתאר ירון יטיב בן 26 ממושב ניר צבי את תהליך בחירת נושא העבודה לפרוייקט הסיום שלו בויטל. דבריו משקפים את הקושי המהותי שביצירת פרוייקט סיכום בתקשורת חזותית בימינו: בתוך מהלך החיים הפרוורטי, לא ניתן שלא להתייחס לפרוורסיה או לדון בה; כל ניסיון לדבוק בטריטוריה בטוחה - התעלמות או טשטוש של המציאות הסובבת - הוא סימפטום של שיתוף פעולה, ולמעשה הכחשה.

יטיב נמצא על קו הגבול בין ההתנגדות ושיתוף הפעולה, בין ביקורת ו"עמידה בכללי המשחק"; ועמדה כזו היא אמביוולנטית לגמרי: "התחושה העיקרית שליוותה אותי בזמן המבצע [הצבאי] ולאחריו היא תחושת בלבול. לכל דבר היה הד טקסטואלי או ויזואלי. בניסיון לעשות סדר במחשבות שאפתי תמיד לסכם. בדיעבד נותרתי עם אוסף מכובד של שאלות לא פתורות". יטיב מציג ספר בשם '10 דילמות שמעוררת המלחמה'. כל כפולת עמודים בספר כמוה כפוסטר בודד, רווית מסרים ועמוסת רבדים, שחומקת בעקביות מהבעה ישירה של עמדה.

עמוד בספר של ירון יטיב (לחץ להגדלה)

"התחושה שצריכה להתעורר בקורא היא תחושה של עומס מחשבות ומראות. עומס זה נוצר גם באמצעות שימוש נרחב בטקסטים ממקורות שונים, צילומי תיעוד ואימג'ים גרפיים. הספר צריך להעניק מספר רבדים לקורא. אם יעמיק ויבדוק יצא נשכר ויגלה בספר קישורים ואמירות בנושאים נוספים, חיבורים מעניינים ושיחות פנימיות בין טקסטים, תחושה שמדובר בעולם שלם ומורכב. אני רואה בכך נאותות ומתן כבוד לקורא במערכת היחסים בינינו. לכל אחד יש תמיד פתרון ברור למצב, מה בדיוק צריך לעשות. כך גם בעיצוב גרפי: השאיפה היא תמיד למסר אחד ישיר וברור. בעבודתי ניסיתי להציג מקרה הפוך, מצב בו אין מסקנה מוחלטת, ולא הכל ברור וחלק".

ספר דומה שנולד אף הוא משרות מילואים הוא ספרו של דורון גולדנברג בן 29 מכפר תבור, סמג"ד בגדוד שריון מילואים. אך להבדיל מעבודתו של יטיב, גולדנברג טוען שיש להשמיע קול צעקה.
"במסגרת פרוייקט הגמר בבצלאל חיברתי ספר הנקרא 'המצב - מדריך למשתמש'. הרעיון שמוביל את הספר הוא חוסר האונים והפסיביות בהם אנו מקבלים את המצב, ההתייחסות שלנו לתקופה זו כאל גזירה משמיים ללא כל יכולת להשפיע. אני יוצא נגד אווירה מסוכנת זו במטרה לעורר ולהניע אנשים לחשוב ולעשות אחרת, על מנת לשנות את המצב".

דורון גולדברג (לחץ לתמונה מלאה)

מבט מדוקדק בעבודתו חושף פער מסוים בין הרטוריקה שמלווה את העבודה לבין המפגש הממשי בינה לבין הצופה. גולדנברג אומר: "הספר אמנם אינו מחדש דבר למי שעוקב אחר החדשות וקורא את העיתונות היומית, אולם המטרה שלי הייתה לא ליצור אנטי מראש לכל קורא באשר הוא. לצעוק סיסמאות זה לא עובד. הספר מנסה לרכז הכל בתוכו כמו תרכיז של מיץ. כששותים אותו בלי מים הוא מגעיל, אי אפשר לעכל. כך פועל הספר גם מהבחינה הגרפית". אל מול הפסקה הראשונה הציב דורון צילום של הלינץ' ברמאללה ומול הפסקה השנייה צילום של טנק ישראלי על הריסות בתים בג'נין. את הסימטריה בין מעשי ההרג הוא מבטל מיד לאחר מכן בציטוט קטע מנבואת מיכה המספר על חורבן ציון בגלל מעשי מנהיגיה.

כיצד ניתן להבין את העמימות שבה נוקטות העבודות, את הרתיעה מהבעת דעה ישירה וברורה, מטרידה ככל שתהיה? ובמילים אחרות, מדוע בעצם "לצעוק זה לא עובד"? שני היוצרים מסבירים זאת באמצעות מכבסת מילים משלהם, שבמרכזה האמונה שרק בעקיפין, ללא משים, תחת מעטה של ערפול והסוואה, ניתן להעביר מסרים חתרניים או שחורגים מהקונצנזוס. אך ממה נובעת החרדה הזו אצל בוגרים טריים של בתי ספר לעיצוב ולאמנות?

אפרת ליכטנשטט, בת 26 מירושלים, שהציגה בבצלאל מתחם פיגוע ביתי משקפת את החרדה הזו, המהולה בחוסר אונים, באופן ישיר; היא אומרת: "איו לי מסר אחד חד משמעי. אני חושבת שזה יומרני להציב מטרה לשנות את העולם. הבעיה של החברה הישראלית לדעתי היא ההדחקה של הכיבוש. אף אחד לא באמת רוצה לשנות את המצב. אני יודעת שזה לא עובר בעבודה אבל היה לי חשוב להעביר את התחושות שלי. כשמביעים עמדה שהיא חד משמעית ונחרצת היא מרחיקה אנשים".

אפרת ליכטנשטט (לחץ להגדלה)

במה, אם כך, שונה ההדחקה של הכיבוש מההדחקה של המבט היוצר? נדמה שבשני המקרים ישנו עיצוב מרוחק, מעורפל ועמום של תפיסת המציאות. יעל יצחקי, גם היא בוגרת בצלאל, מתייחסת לסוגיה הזו במיצג "אסתטיקה של המלחמה". במבט מרחוק אנו רואים חדר אשר נראה כאילו הוצא מקטלוג רהיטים: טפטים על הקירות, מיטה, שולחן אוכל ערוך וכלי בית נוספים. רק בהתבוננות מעמיקה אנו מגלים שהעבודה מורכבת מאימאג'ים של מלחמה. את הפרוייקט מלווה טקסט מתחילת המאה ה- 20 של תנועת הפוטוריסטים: "אנו מוחים נגד הגדרת המלחמה כאנטי אסתטית... לפיכך אנו קובעים שהמלחמה היא יפה... היא יפה משום שהיא מקשטת אחו פורח בסחלבים לוהטים של מכונות הירייה. המלחמה הנה יפה משום שהיא מאחדת לסימפוניה אחת את הפסקות האש, את הבשמים ואת ריחות הריקבון. המלחמה הנה יפה משום שהיא יוצרת ארכיטקטורות חדשות, דוגמת אלה של הטנקים הגדולים, הלהקים הגיאומטרים של המטוסים, פיתולי העשן העולים מכפרים בוערים...".

החדר של יעל (לחץ להגדלה)

יצחקי מספרת: "האבסורד שבטקסט הוא שגרם לי להיכנס לנושא זה ולהבין כיצד ניתן לראות את המלחמה כדבר יפה ואסתטי. המטרה שהצבתי לעצמי הייתה להעביר את הטקסט מהמקום התיאורטי למקום מציאותי ומוחשי יותר, ואף להקצין אותו עד לכדי הפיכתו למוצר צריכה מעוצב, צבעוני, שגם אדם שלא מאמין בטקסט ואף מגנה אותו, יוכל למצוא את עצמו קונה מוצר כזה".

יצחקי שולחת מבט ביקורתי אל העבודות של עמיתיה, ואל ההתייחסות האמביוולנטית למלחמה כולה. העבודה שלה היא אינטר-טקסטואלית במובן זה, שהיא דנה באופן בו נתפסת המלחמה: כמוצר צריכה מעוצב, שניתן לחיות איתו, לשון עליו ולאכול בעזרתו; מוצר שהשפה העיצובית מרככת, מעקרת ומרוקנת ממשמעות פוליטית קונקרטית.

הסטודנטים שלמדו כיצד למכור לנו מוצרי צריכה שונים, השתמשו בידע שרכשו על מנת למכור לנו מוצר אחד נוסף: מציאות פוליטית. הכלים נשארו אותם כלים - אותיות, צבעים, צורות, ותמונות; כולם ידידותיים ובלתי מאיימים. בבליל הפרסומי העמום של מוצרי צריכה, המלחמה משווקת באותם הכלים כמו סבון נוזלי או אבקת כביסה. אותה אבקה מופיעה בעבודתו של אמיתי סנדי, בן 26 מכפר סבא, שלמד בבצלאל; אחד הבודדים שהרהיב עוז לצעוק, למחות, לבעוט. "לא עוזר לאף אחד כאשר רק מתארים את המצב. מבחינתי לאבד קהל בגלל שהבעתי את עמדתי זה לא רלבנטי, יש דברים שצריך שיגידו אותם. אני יודע שהעמדה שלי רחוקה מהקונצנזוס. תחושת הזוועה שלי ממה שהולך פה לא תוכל להיות בכלל מוכלת בעבודה על ה'מצב'. עצם השימוש במילה 'מצב' טומן בחובו כבר את ההשלמה של הביטוי 'מצב נתון', השלמה עימו".

הקומיקס של אמיתי סנדי (לחץ להגדלה)

סנדי מציג איור קומיקס, בחמש תמונות, בהן מגיע חייל הביתה עם חולצת מדים מוכתמת בדם. אמו מציעה לנו את אבקת הכביסה המהפכנית עם אפקט האקונומיקה, 'החדשות' (עם הלוגו של חדשות ערוץ 2). האבקה מצליחה לנקות את כתם הדם, "ממש סיכול ממוקד" קוראת האם, אולם את האידיליה מפרה אישה ערבייה שמראה לנו סדין עם כתם אחר, כתם של חרא אותו השאיר הבן החייל - אותו חרא שהשאירו החיילים על גבי הכסאות המרופדים של התיאטרון בבית לחם ובבתים שבהם התבצרו - ותוהה האמנם גם את הכתם הזה תנקה אבקת הכביסה.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: