בגלל הכפתור

נעמה כרמי

האם הרשת באמת כלי שהאופקים שהוא פותח בפנינו הם כרוחב ההתעניינות שלנו עצמה?

קריאתו הנואשת של ס. יזהר מעל דפי העיתונות: "אנשים, אל תלכו לטלוויזיה!" שפורסמה לפני שנים מספר (הוא נשאר בבדידות מזהרת כמעט במימושה), יכולה לשמש כשורה תחתונה מסכמת לספרו של פייר בורדייה, שראה אור לא מכבר בעברית(*). כפי שהיטיב לאבחן נתן זך, באחת מהופעותיו הנדירות שלו עצמו בקופסת המטומטמים, זוהי קריאה ממלכדת, משום שהיא זקוקה לטלוויזיה ולנגישות למרחב הציבורי שהיא מספקת כדי להפוך אותה ליעילה.
מה אפשר לומר על מעמדו של האינטרנט בזירה ("סצינה", בלשון ברנז'אים נחשבים בעיני עצמם) הזאת, שיחרוג מכדי הכללות שמקורן בבורות ובפחד מכל טכנולוגיה חדשה, שהנה הנה מאיימת להחריב את עולמנו התרבותי והמעמיק? שהרי מדובר, כביכול, בכלי שהאופקים שהוא פותח בפנינו הם כרוחב ההתעניינות שלנו עצמה. אבל התשובה יותר מורכבת מכפי שנראה בתחילה.

ריבוי וזהות

בואו נבחן רגע את מה שאני מכנה 'הפרדוקס של הריבוי': הטלוויזיה רבת-הערוצים, במקום שתקדם פלורליזם תרבותי ותגדיל את אפשרויות הבחירה שלנו, מתיישרת על-פי המכנה המשותף הנמוך ביותר, משום שזה מה שמוכר. כשמזפזפים בין הערוצים, מוצאים עוד מאותו דבר. אז יש ערוץ תרבות ומדע אחד; זה עדיין בשוליים ובערך אלפית ממה שהטלוויזיה יכולה היתה לפתוח בפנינו לו היתה ממלאת נאמנה את תפקידה כסוכנת תרבות. "לשדה העיתונות יש תכונה מייחדת: הוא תלוי בכוחות החיצוניים הרבה יותר מכל שאר שדות הייצור התרבותי (...) הוא תלוי ישירות בביקוש, הוא כפוף לסנקציה של השוק, של משאל-העם, אולי אף יותר משדה הפוליטיקה".

באינטרנט, לכאורה, הבעיה אינה קיימת. משום שכאן המספרים באמת עושים את ההבדל ויש כל-כך הרבה אתרים איכותיים, וכל-כך שונים זה מזה. אלא שלעולם לא יהיה בידנו מספיק זמן כדי למצוא אותם, יחד עם הזמן ליהנות ממה שהם מציעים. אופציה פורמלית, בלשונו של הגל, יש לנו, אבל לא אופציה ריאלית. לכן אנחנו תלויים כאן בתיווך, כלומר, בטעמו של מישהו אחר ובעיקר בסדר עדיפויות שלו. שהרי הוא קובע מה חשוב דיו כדי שייכנס לאינדקס שלו, או לאתר ההפניות שלו.

גם במוצאי אתר תרבות נפלא, שמנסה לרכז מדי יום מאמרים מעניינים מרחבי הרשת, עדיין אני יכולה להפסיד את המאמר שהיה עושה לי את היום אבל איננו לטעמו. ולו רק בשל זה אני מבכה את כשלון יוזמת ה"פוש", שהיתה יכולה לשחרר אותי מעט מהתלות בתיווך העיתונאי. אבל העניין איננו ביכולתי לברור את האיכות מתוך הזבל, אלא עד כמה המדיום מקל עלי את מלאכת הברירה הזאת או אולי דווקא מרדד את התופעה התרבותית שהוא מתווך והופך אותה לשטוחה. הפורטלים הם 'לוח המשדרים' של האינטרנט מרובה הערוצים. וכולם, אבוי, נראים ממש אותו דבר. בנויים על קונספט זהה שאותו מכתיב, כמו בטלוויזיה המסחרית, מולך הרייטינג. במקום שהריבוי ייצור מגוון, הוא יוצר זהות.

הדיקטטורה של העורכים

ואם חזרנו לעיתון, כבר פחות חשובה הטכנולוגיה שבה הוא מעביר לנו את תכניו. משמעותי הרבה יותר הוא המונופול על הפצת המידע: "העיתונאים - בעצם יש לומר שדה העיתונות - חייבים את חשיבותם החברתית לעובדה הם מחזיקים למעשה במונופול על מכשירי ההפקה והשידור ההמוניים של המידע, ובאמצעות מכשירים אלה הם שולטים בגישה שיש לאזרח הפשוט, אבל גם ליצרני תרבות אחרים, מדענים, אמנים, סופרים, אל מה שמכונה בדרך כלל 'המרחב הציבורי', כלומר אל התפוצה הרחבה".

אלא ששדה העיתונות לא רק שולט בגישה למרחב הציבורי; הוא גם יוצר אותו עצמו. העיתונות היא שקובעת את סדר-היום הציבורי, בהחליטה אילו נושאים חשובים (או מסעירים) מספיק, ובעיקר אילו נושאים אינם כאלה: "כיוון שיש להם גישה מתמדת לניראות הציבורית (...) הם יכולים לכפות על כלל החברה את עקרונות ראיית העולם שלהם, את הבעיות המטרידות אותם, את נקודת מבטם". האופן שבו מידע ופרשנות מורחקים מהתודעה הציבורית, הוא מה שיוצר את מה שחומסקי מכנה 'קונסנזוס מפוברק'.
האם האינטרנט אכן מפרק את המונופולים על המידע, כפי שטוענים חסידיו? אולי, למרות שהרוב המוחלט של הגולשים ניזון מאתרי חדשות שהם רק בבואה אינטרנטית של מותג תקשורתי ידוע - ערוץ טלוויזיה או עיתון - שסובלים בדיוק מאותה מחלה. וגם אם כן, הוא יוצר מונופולים חדשים:e -זינים חדשים שהעורכים שלהם מחליטים מה חשוב.

לרובנו, בואו נודה, תפריט גלישה די קבוע שמורכב מאותם אתרים. גם כאן פועל הכלל של 90/10: 90% מהגולשים מבקרים ב-10% מן האתרים. כל אחד, בעידן האינטרנט, יכול להיות תחנת שידור? כן, אבל אם הוא רוצה קהל והשפעה, הוא ישתמש בערוצי התפוצה של האתרים הגדולים. כמה מאט דראדג'ים אתם מכירים?

הבהילות של המחשבה

האינטרנט נחשב למדיום הרבה יותר אקטיווי מהטלוויזיה. חסידיו אוהבים לכנות אותו אינטראקטיווי. אבל השתתפות במשאלים מקוונים שמנסחים עורכים שעברו על כותרות הבוקר בעיתון של המדינה, עם 3 תשובות אפשריות, עדיין איננה הופכת את חוויית האינטרנט לחוויה אקטיווית. אפילו לא היכולת לשלוח, בהינף מקש, תגובה לכותב שהרגיז אותך כל-כך, בלי צנזורה ועריכה של המדור "מכתבים למערכת" (ב-Blue Ear Forum כעסו מאד על הניו-יורקר, בגלל זה), אבל גם בלי החשיפה.
האינטנרנט מציע שפע בל ייאמן, ים, של תוכן, אבל זה אותו תוכן שדור ה-MTV התרגל לקבל בצורת קליפ קצרצר, וכל בונה אתרים מיומן יסביר לכם שאסור, פשוט אסור, לשים על הרשת מאמרים ארוכים. אין לנו זמן ואין לנו סבלנות בשבילם. במצב של בהילות אי אפשר לחשוב, מצטט בורדייה את אפלטון. "אחת הבעיות העיקריות שמעוררת הטלוויזיה היא שאלת היחסים בין המחשבה לבין המהירות. האם ניתן להרהר בתוך המהירות?" כמובן, להאשים את האינטרנט בכושר הריכוז בן ה-5 דקות של הקוראים יהיה כמו לשבור את המראה מרוב כעס על המציאות; על זה נוהגים לומר אצלנו שצריך להחליף את העם.

אז מה, אנשים, אל תלכו לאינטרנט? זאת תהיה אמירה שגובלת בכפירה כמעט, אבל עושה רושם שהניסיון לבודד את היתרון הברור של האינטרנט מחזיר אותנו לטכנולוגיה הטהורה, המאוסה כל-כך על נושאי דגלה של התרבות הדיגיטלית. זאת שמאפשרת לי לקרוא את ביקורתו של חומסקי על המלחמה בקוסובו ב- Znet, או לקנות את ספריו באמזון, במקום לבקש טובה מהחבר בסיאטל כמו קודם. זאת שמאפשרת לי למצוא בארכיון המקוון את כל המאמרים ב"גלובס" שהזכירו זכויות חוקתיות גם אחרי שנתיים, במקום לנסוע למערכת שלהם. ועוד לא אמרנו מלה על האי-מייל ועל הקהילות. נגישות, זה שם המשחק.

הטלוויזיה, אומר בורדייה, מפעילה עלינו גרסה ערמומית במיוחד של אלימות סמלית, כזו ש"מופעלת באמצעות ההסכמה שבשתיקה מצד אלה שנופלים לה קורבן וגם, לעתים תכופות, מצד אלה שמפעילים אותה, במידה ואלה וגם אלה אינם תופשים כלל שהם מפעילים אלימות או סובלים ממנה". היתרון המשמעותי ביותר של האינטרנט על-פני שאר המדיה הוא ככל הנראה הכפתור "חפש". בטלוויזיה, לעומת זאת, זהו הכפתור שמכבה אותה.

(*) פייר בורדייה, על הטלוויזיה, הוצאת בבל,1999 . כל הציטטות במאמר לקוחות מן הספר.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: