אתם מוזמנים להגיב

רובי גורדון

אם המדיום הוא המסר, מה קורה למסר כשהמדיום הופך דו-כיווני? מה קורה כשיום אחד אנחנו מגלים שאנחנו לא רק גולשים באתרים, אלא גם כותבים אותם?

אימרתו המיתולוגית של מרשל מקלוהן – "המדיום הוא המסר" – כבר כל כך שחוקה ושגורה, עד שברוב הזמן היא מפלרטטת עם עולם הקלישאות. אבל זה לא אומר שהיא לא נכונה. כל מדיום חדש שמתפתח וצובר פופולריות רק חוצב את העקרון של מקלוהן עמוק יותר בסלע. אז אם המדיום הוא המסר, מה קורה למסר כשהמדיום הופך דו-כיווני? מה קורה כשיום אחד אנחנו מגלים שאנחנו לא רק גולשים באתרים, אלא גם כותבים אותם?

שם התואר "אינטראקטיבי" הפך גם הוא שחוק, אבל דווקא מהסיבות ההפוכות. הדבקתו של התואר הזה כמילת קסם לכל פיסת אנימציה או טופס דוא"ל של פרטים אישיים הביאה לאפקט ה"זאב זאב". אנשים שלא ידעו מה זה אינטראקטיביות התחילו להתבלבל מהפרשנויות הגמישות למונח, ואנשים שידעו הפסיקו להאמין לו.

למעשה, אינטראקציה היא פשוט פעולת גומלין, הדדיות, ואינטראקטיביות היא בעצם, באופן אידיאלי, השוואת מעמדם של מוסר המסר ושל הנמען, והפיכת המדיום לשיתופי ודו-כיווני. אבל זה, כאמור, באופן אידיאלי. בפועל כמעט אף ערוץ תוכן לא יתן ידו להפיכת זירת הפעולה שלו למגרש משחקים שבו כל ילד יכול לבנות ארמון בחול ולהשפריץ מים על הילדים האחרים.

התואר המקורי, "אתר אינטראקטיבי", עבר למעשה שתי טרנספורמציות: האחת היא הסטתו מאינטראקציה בין מפעיל המדיום לקורא, אל אינטראקציה בין הקוראים לבין עצמם בתשתית שמסופקת על-ידי המדיום – להלן: קהילות. הטרנספורמציה השניה היא הנחתה של אותו שיתוף אידיאלי למסגרת הרבה יותר מצומצמת, כזאת שתהווה פשרה בין הצורך של הקוראים להתערב (ומכאן להרגיש מעורבים ויותר מחויבים), לבין הצורך של בעל התוכן לשמור על סדר ונקיון ולהבהיר מי פה בעל-הבית. להלן: מערכת תגובות חיה ("טוקבק", לחובבי הלע"ז, ועד שיהיה מונח עברי אלגנטי לעניין).

"איזה כיף אני ראשון (ל"ת)" (תגובה לכתבת חדשות בוואלה!)

קרלי סטסקו, אחת ממשבשות התרבות (Culture Jammers) היותר אינטליגנטיות, מבססת את פעילותה על עיקרון מוסרי מאוד פשוט: "אין במערכת התרבותית של הפרסום שום מקום מובנה לתגובה. אין שום כפתור שעליו אנחנו יכולים ללחוץ ובעזרתו לשלוח מסר בתגובה להצפה של המסרים הפרסומיים". כלומר, הנחת היסוד של סטסקו היא זכותנו המוסרית להגיב לפרסומות, והבעיה היא רק החוליה הטכנית החסרה. סטסקו לא מתעכבת בכלל כדי לבחון את הנחת היסוד שלה, הזכות להגיב, אבל אי-אפשר להאשים אותה בכך. קשה לי לדמיין את חברי השבט מתנצחים עם האיש הזקן שמספר להם סיפורים מסביב למדורה, אבל בעידן המידע, כשכל אחד סופג המון מסרים, ומתחנך במערכת תרבותית שאחת מאבני היסוד שלה היא חופש הביטוי, כל אחד רוצה לבטא את דעותיו ומחשבותיו. ולא מדובר רק ברצון. כמעט כל ערוצי המדיה נותנים את האפשרות להגיב, בצורה כזאת או אחרת: מערכת התגובות יכולה להיות בהיקף קטן או גדול, בזמן אמת או באופן א-סינכרוני, באמצעים פנימיים למדיום או חיצוניים לו.

מכתבים למערכת העיתון, טלמסר לתוכנית טלויזיה, וטוקבק באינטרנט – כולם משרתים את המטרה האינטראקטיבית, ובמקומות שאין לנו אפשרות טכנית להגיב, אנחנו יוצרים אותה. זעקתו של האזרח הקטן הביאה להתפתחות תרבות ה"גרפיטי" בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, בעיקר בגלל שהאפשרות של האזרח להביע את תגובתו החברתית-פוליטית היא מסורבלת מאוד. הסרבול הזה קיים למרות החופש המחשבתי והאזרחי במדינות דמוקרטיות, ואולי אפילו בגלל אותו חופש (כאמצעי הגנה על הדמוקרטיה עצמה, השלטון הפתוח באופן תיאורטי הופך למערכת מורכבת של מכשולים אדמיניסטרטיביים בפני האזרח שרוצה להשתתף בו באופן פעיל). בתחילתו היה הגרפיטי כלי להבעה אתנית ולבעלות על טריטוריה. מאוחר יותר הוא התפתח לאמצעי הבעה של תרבות נוער, למחאה חברתית פוליטית, ויש האומרים גם לאמנות בפני עצמה.

"מס' 54 אתה טיפש!" (עוד אחד מוואלה!)

הגרפיטי, יכול ללבוש צורות שונות, מיצירות אמנות צבעוניות על חומת ברלין, ועד חרוזים גסים בטוש שחור על קיר שירותים של "גולני". הנקודה היא שמדובר באמצעי תקשורת שנתפס גם כלגיטימי וגם כהכרחי על רקע חסרונם של אמצעי הבעה זמינים יותר.

בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, ובתוך ימים ספורים הפך הקיר החיצוני של עירית תל-אביב לאוסף צפוף של כתובות מחאה וכאב, שהושארו שם על-ידי מה שכונה "נוער הנרות". העיריה נתנה לקיר להמשיך לזעוק במשך זמן מה, אבל החליטה בסופו של דבר, למרות התנגדויות מנומקות, לנקות אותו. עם כל הסימפטיה, כדאי לזכור שנוער הנרות היה פאסיבי – מדליק נרות ושר שירים. פעילות המחאה האקטיבית היחידה שלו היתה הגרפיטי, מה שמחדד את היותו של המדיום הזה כלי הבעה שבעצם זמינותו, בעצם קלות היישום שלו, מגן על אותם אלה שבדרך-כלל מהווים את מושא המחאה.
סימביוזה מופלאה מחזיקה בחיים את בעלי הקירות ואת האוחזים בתרסיסי הצבע, ואותה סימביוזה בדיוק מחזיקה בחיים את אתרי החדשות והמגזינים ברשת, כשאת תפקיד הגרפיטי ממלאת מערכת התגובות הישירה – הטוקבק.

"תגובה מרופא – חובה לקרוא!!!" (וואלה! – אחרון ודי)

יש שלוש סיבות עיקריות לשילוב מערכת טוקבק באתרי תוכן באינטרנט: האחת, ותתפלאו כמה הסיבה הזאת פופולרית ביישום טכנולוגיות באופן כללי, היא פשוט כי אצל כל המתחרים כבר יש. אפקט העדר עובד כאן כמו בכל זירה עסקית, כאשר יתרון תחרותי של אחד הופך מהר מאוד לסטנדרט של כולם.
הסיבה השניה, כמו שתיארתי קודם, היא ליצור תחושת מעורבות של הגולשים. אם ניתן לגולשים שלנו אפשרות להביע את עצמם ואת דעותיהם, אומרת הגישה הזאת, הם יראו בנו לא רק ספק תוכן, אלא זירת פעולה ממשית. המעורבות תביא למחויבות שלהם למוצר שלנו, בעולם שבו כל-כך קל לא להתחייב.
הסיבה השלישית, היותר נדירה, היא השאיפה הכנה והאמיתית להפוך את אתר התוכן לזירת דיון, כאשר התוכן המקורי משמש כרקע, כבסיס, וכגירוי. המצב הזה מחייב את בעלי האתר להכיר בכך שהתוכן שלהם אינו המטרה, אלא האמצעי.

טוקבק יכול להיות מוצג כדפים נפרדים, כחלונות צפים, או כהמשך טבעי של עמוד התוכן. יש ויכוחים ומחלוקות בנוגע לבחירה של היישום הספציפי, אבל בדרך-כלל הדיונים האלה מתרכזים רק במידת היעילות של המערכת במובן של השמישות שלה. אז נכון שקליקים מיותרים יכולים לעצבן מאוד, אבל יש עוד משמעויות של בחירת הטכניקה – משמעויות שנוגעות לאופי המעורבות וחווית המשתמש כולה.

במילים אחרות, אם המדיום הוא המסר, אז היישום הטכנולוגי הוא הסגנון של המסר.

צריך להודות: קשה למצוא תגובות אינטליגנטיות בטוקבקים. באתרי חדשות כלליים הקהל הוא מגוון, לפעמים ילדותי, והתגובות נראות לפעמים כמו כתובות גרפיטי על קיר בשירותים, ובבלוגים התגובות הן אישיות או פשטניות. אתרים בעלי קהל-יעד יותר מובחן ומוגדר, גורמים להתגבשות קהילות מגיבים קבועים שמכירים זה את זה, מה שמאפשר תגובות ענייניות יותר והתפתחות של דיון. אבל כאן שוב בא לידי ביטוי ההבדל שנובע מהיישום. הצגה של כותרות התגובות בלבד מפריעה לזרימה של קריאת הדיון, ומכאן גם לזרימה של ההשתתפות בו. סינדיקציה של התגובות לפורום פתוח תאפשר הרחבה של קהל הקוראים. אבל כשיודעים מראש שמה שיוצג יהיה הכותרת, מתרכזים בניסוח כותרת ולא בניסוח התגובה עצמה. "המדיום הוא המסר" – אמרנו כבר? לעומת זאת, הצגת התוכן המלא של כל התגובות, ברצף, היא שיאו של מימוש עיקרון האינטראקטיביות – במקומות כאלה הסיכוי לדיון רציני ומעמיק הוא הגבוה ביותר.

"מי שכותב אחרי התגובה הזאת מניאק (ל"ת)" (הפעם משהו מ-Ynet)

השילוב בין הדמוקרטיה והפוסט-מודרניזם מביא את חופש הביטוי לכדי חובה מוסרית, ומביא כל שיחת סלון לדרגה של מניפסט פוליטי-חברתי. כשאין ערוץ מתאים להגיב ולמחות אז קרלי סטסקו וחבריה ממציאים אותו, וכשיש ערוץ כזה כולם מתנפלים עליו בהתלהבות. באקלים תרבותי כזה כבר אי אפשר להתעלם מהצורך בהפיכת המדיום – כל מדיום – לאינטראקטיבי. כל אתר יכול לבחור את היישום שלו לרעיון הטוקבק, בהתאם למטרה ולקהל היעד. צריך להכיר במגבלות: אתרי אינטרנט, גם כשהפכו לאפליקציות אינטרנט, הם עדיין אוסף של דפי תוכן. דרגת הדינמיות של התוכן התקדמה, אך הבסיס הוא עדיין א-סינכרוני, ומכאן הקושי בהפיכת אתרים לפלטפורמה אינטראקטיבית אמיתית. ובכל זאת, לא כדאי להסתפק בטוקבקים שמהווים גרפיטי של העולם הוירטואלי (בתפקוד שלהם או באופן היישום), אלא לשאוף להפיכתם לדרך אמיתית לבניית קהילות וגיבוש גולשים קבועים ואיכותיים.


 
    

שם:

    

דואר:

    

אתר:

    

כותרת:


duka  בתאריך 2/7/2003 7:47:50 PM

הטוקבאקים

הטובים ביותר נצפו דווקא במערכות שלא קוראות להם טוקבאקים- באתרים כמו עין הדג והאייל הקורא. מה שמעניין עם שני האתרים הללו, היא למרות שהם רצים על אותה פלטפורמה בדיוק, אופי התגובות בשני האתרים שונה מאוד.

בכור  בתאריך 2/7/2003 9:51:01 PM

טוקבקים

ודווקא מערכת של קונספציה היא דוגמא טובה לדעתי למערכת שתומכת בדיון על בסיס המאמר.
מערכת דומה ניתן למצוא גם באתר בננות, אלא ששם, משום מה, לעיתים קרובות נוטה הדיון להתפתח לכיוונים של עקיצות הדדיות או מחאה על איכות המאמר פלוס ביקורת על הנהלת האתר ועיסוקן העתיק של כל מיני אמהות.
אחד היתרונות של הטוקבקים שהם מהווים פידפק מיידי לאיכות המאמר, במידה והתגובות והמגיבים ענייניים.
אם בעבר יכלו כותבים להסתתר ממטחי הביקורת או ההתעלמות של הקוראים, הרי שהאינטראקטיביות המבורכת נותנת כיום מדד מיידי לעניין שמעורר הטקסט המפורסם.
דבר זה, אם יודעים להתייחס אליו, יכול להוות קרש קפיצה לאתרים רבים ולכותבים רבים.

זיו  בתאריך 2/8/2003 3:54:28 AM

הטוק באק הפרטי שלי קצת הפקשש לו

באתר שלי (http://www.hipnotic.tk) הוספתי טוק סאק. זה אתר פרטי לגמרי, אין לו שום כוונות מסחריות וגם לא כתבות או עמודי תוכן. יש שם בלוג קטן שלי, ותיק עבודות לא מטופח במיוחד. לא סתם קראתי לו טוק באק, לטוק באק הקטן שלי. קראתי לו ככה בכוונה. רציתי תגובות של אנשים על האתר, על העיצוב, על מה שאני כותב שם... התגובות שקיבלתי שם הן בעיקר של אנשים שראו ת'אתר והתלהבו ו/או העירו. הרי "כל אתר שמכבד את עצמו חייב בלוג", כתבתי. ובכן, גם טוק באק. ולו רק לשם הטוק באקיות שבעניין.

אז יש לי טוק באק על כלום. שיהיה. סיינפלד עשה מזה תוכנית שלמה.

הטוק באק הטוב ביותר ברשת הישראלית נמצא פה בקונספציה. בשאר האתרים משתמשים בו לשם השמצה, ברבורים ושטויות. כאן, בקונספציה, מתפתחים דיונים. אצלי, בטוק באק הקטן שלי, אני כותב תודה. והרבה.

ירדן  בתאריך 2/8/2003 1:29:07 PM

אני רוצה להעלות לדיון

בכלל את השאלה על הצורך בטוקבקים. האם יש כלל תועלת בקיומם במרבית המקומות? ניקח לדוגמא כתבה מאתמול של עמיחי יעקבי על פרשת המבזק שהיה או לא היה בויינט.
http://net.nana.co.il/Article/?ArticleID=54628&sid=10

בפעם האחרונה שהייתי שם היו 146 תגובות של אנשים שנראה שרק שלושה מתוכם בעצם קראו את הכתבה. שאר התגובות עוסקות בהשמצות נגד גוף זה או אחר. ומשמשות כאמצעי לפריקת תסכולים. האם לצורך הזה המציאו את הטוקבק? מה הטעם בטוקבקים אם הם לא מוסיפים שום דבר לחויית האינטרנט? בשביל להוציא לחצים, לא עדיף לפתוח פורום כללי לא מצונזר ולקרוא לא "תשמיצו חופשי?

האם רק בגלל שיש אפשרות לשים טוקבקים צריך גם לשים אותם?

אמיר דותן    בתאריך 2/8/2003 4:29:42 PM

ל"ת

בתור טוקבקר פתולוגי אני חושב שלכל דבר יש זמן ועת מתחת לשמש (מקווה שלא טבחתי את הציטוט לגמרי). רק בגלל שאפשר לא אומר שצריך ומין הסתם זה נכון עוד להרבה דברים אחרים בחיים בכלל וברשת בפרט. שלושת הסיבות שרובי תיאר להיווצרות הטוקבקים מאוד מקובלות עליי ואני בהחלט מסכים עם האבחנה שלו.

מי שבאמת מאמין שיכול להתפתח דיון בעקבות כתבת חדשות בוואלה! באמת שלא מחובר יותר מידי למציאות וכבר יהיה יותר מכובד אם יודה שהתגובות הן רק בשביל האקשן הזול. אני עצמי נהנה לעיתים לעבור על כל הכותרות ולהתמוגג אל נוכח מגוון האמוציות והדמויות שעולות לנגד עיניי ויש לי הרגשה שאני לא היחיד.

לשאוף לפתח דיון זאת מטרה מאוד נעלה ומי כמונו בקונספציה מכירים אותה, אך ישנן סיבות אחרות כמו פורקן והשתתפות שלא צריך לפסול על הסף ולנטרל. אם הרעיון הוא באמת לעורר דיון אולי צריך לעבור למודל של "מכתב למערכת" במקום משהו כל כך מיידי בו מישהו שיש לו משהו שליש אינטיליגנטי להגיד מנסח אי מייל ושולח למערכת וזאתי מעלה אותו בהמשך לדיון.

יש בפתרון הזה קצת כאב ראש מבחינת מודרציה, עריכה וכו' אך אתר תוכן שמכבד את עצמו ושואף לפתח דיון יוכל להתגבר אני בטוח. עצם העובדה שדעות מתפרסמות אחרי בדיקה ושיקול יתן להן משקל הרבה יותר חשוב מין הסתם. בניגוד לעיתון בו התגובות מתפרסמות פעם בשבוע אם לא יותר, ברשת ניתן לעדכן את התגובה אחרי כמה שעות כך שמוטיב התגובה הכאילו-מיידית לא לגמרי נעלם.

בשורה התחתונה להודעה הזאת, אם שמים מנגנון תגובות צריך לדעת מה מצפים ממנו ומה הולכים לקבל ממנו. הפעלת מערכת שיקולים כזאת בזמן האיפיון תמנע אולי הוספת מנגנון תגובות מתוך הבנה שהוא לא יענה על הצרכים והציפיות של המפעילים.

זיו  בתאריך 2/8/2003 5:02:31 PM

ומתי יש להבין שמערכת כזו עלולה לפגוע?

כפי שציינתי, בטוק באק הקטן שלי אומרים לי כמה שאני חמוד, יפה, מקסים ומעצב מצוין (כמובן, צוחק) - ואני אומר תודה.

ולפני שנה וחצי, כשאירעו במשפחתי רצף טרגדיות ודיווחו עליהן קבל עם ועדה בynet ובוואלה, התגובות שם גרמו לעיניי לנצנץ ולדמוע, בגלל הרמה הנמוכה, חוסר ההבנה, חוסר הטאקט וחוסר הצנזורה לטוק באק הגדול שלהם. לא אפרט יותר מכך, כי זה לא במקום בעיניי, אבל גם עריכה-של-כמה-שעות-והתגובה-עולה-לאויר אינה מספיקה בעיניי. לא באתרים גדולים ופתוחים כמו וואלה וynet.

אמיר דותן    בתאריך 2/8/2003 5:40:03 PM

הסכנה תמיד קיימת

בייחוד באתרים המוניים ועמחיים כמו אלה שציינת. גם להיות ישראלי וגם להיות אנונימי זה מתכון להרס ובטח בהקשר שאתה מתאר. אין דבר יותר פשוט וקל מאשר להטיח משפט ללא תוכן ולהרגיש כאילו עשית את היומית והכל מהפרטיות והחסינות של החדר שלך. עריכה ומודרציה מאפשרים להכתיב מדיניות ולקבוע שהודעות בעלות אופי פוגע או כל אופי אחר שלא מקובל על המפעילים לא עולה לאוויר. אז יהיו כאלה שיגידו שזה מחלל את הרעיון המיתלוגי של הרשת של כו-לם אבל אני אישית לא מאמין שזה תופס בכל מקום ובכל מצב ולראייה הדוגמא שציינת.

zetzone  בתאריך 2/8/2003 6:13:38 PM

בהמשך למה שירדן אומר

לדעתי זה שוב עניין של תרבות דיבור
וכמו שרובנו יודעים, החברה הישראלית מאוד מגוונת, ואנשים מרגישים שהטוקבקים הם בימה לגיטימית לשתף את העולם בכל העולה על רוחם, כמעט.
ולדעת אותם אנשים, זו בדיוק מהות האינטרנט. הלא לכל מהלך שקורה במדינה המופלאה שלנו ישנם "פרשנים" מקצועיים, אבל כולנו כמעט "יודעים" לעשות את זה: טוב יותר, חכם יותר, שמח יותר, עצוב יותר, וכן הלאה והלאה.

אולי בארצות הברית ובאנגליה הניואנסים שונים והאופן והסגנון שונים, אבל סה"כ זה אופי האדם. נותנים לו יכולת להגיב, הוא ישתמש בה.
ברגע שניצור במה שהיא מחוץ לקונטקסט המתאים, הוצאנו את העוקץ, והבמה הזו תהפוך לשוממת.

ו

ירדן  בתאריך 2/8/2003 6:26:39 PM

דווקא הדוגמא שנתתי

מחזקת את הטיעון הבסיסי שאנחנו מתעלמים ממנו. האם באמת צריך לתת בכל מקום פתחון פה לכולם?

עכשיו נכנסתי ללינק, והמהומה שם ממשיכה, ועוד אנשים שלא קראו את הכתבה בכלל או שקראו רק את הפסקה הראשונה ממשיכים לקשקש בקצב.

באתר כמו ויינט אין סיכוי למודרציה של תגובות, כי מדובר במאות ואלפי תגובות. מכיוון שאפילו האתרים ההם לא רואים את עצמם כפסיכולוג הלאומי שתפקידו לתת לאנשים לפרוק רגשות, ומכיוון שכמעט כל התגובות באתרים הן חסרות תוכן או חסרות מחשבה (סטטיסטית, מתוך אלף תגובות יש נניח מאה מנוסחות היטב שעומדת מאחריהן מחשבה)
הרי שהגיע הזמן לקום ולומר שצריך להפסיק את הטוקבקים בכתבות.
הטוקבקים פשוט מיותרים.

אולי כדאי להשאיר טוקבקים רק במאמרי פרשנות, ואז לעשות מודרציה אמיתית שלהן?
או לאפשר מודרציה על ידי משתמשים, במנגנונים מוכרים מאתרים כמו אמאזון או epinions או סלאשדוט שמאפשרים לדרג

zetzone  בתאריך 2/8/2003 6:38:33 PM

שיקולים שונים

עומדים לדעתי מאחורי אתרים דוגמת וויינט ו-וואללה.
הם בפירוש מעודדים את האנשים "לשפוך" את אשר על ליבם, ובעיקר משיקולי אגו.
הם אפילו גאים בכך שלמאמר מסויים יש יותר מ-100 תגובות

אין ספק שחלק מהאנשים רואים בזה ספורט לאומי חדש.
לא ברור מה יקרה עם האופנה הזו בעתיד, אבל אני מניח שפשוט רובנו יודעים (או שנלמד) להתעלם מהטוקבקים המיותרים, ולהעריך את אלו שעוזרים לקיים דיון כלשהו (אם זה באתר קונספציה, או "בננות" או כל אתר נישה אחר)

אמיר דותן    בתאריך 2/8/2003 6:50:57 PM

אולי צריך לשאול אותם באמת

מה באמת מצפים וואיינט לקבל ממתן אפשרות פתחון מקלדת לכתבות המתפרסמות באתר? האם זה מביא להם כבוד? האם זה מוסיף להם יוקרה? ממש לא. זה רק הופך אותם לאתר שמוכר כמגנט הפליימרים הכי גדול במדינה. באתר כמו קונספציה, בננות, האייל הקורא ואחרים המטרה של התוכן היא לא ליידע כי אם לעודד שיח ודיון. במקרה זה הטוקבקים משרתים מטרה חשובה וברור שמה שאנחנו עושים עכשיו הרבה יותר יעיל ומועיל מאשר לכתוב אחד לשני באי סי קיו "קראת את המאמר האחרון בקונספציה? מה אתה חושב?".

אני מסכים עם ירדן שטוקבק הוא לא פיצ'ר אוטומטי שצריך לדחוף כל מקום ואהיה סקרן מאוד לדעת מה הסיבה שמערכת וואלה! וואיינט מאפשרות להגיב לתכנים המתפרסמים באתר. אם נשאל בטח נגלה שאף אחד בכלל לא טרח לחשוב על סיבה. אני אהיה אחרון המופתעים.

משתמש    בתאריך 2/9/2003 7:52:19 AM

מי שכותב אחרי התגובה הזאת מניאק

מי שכותב אחרי התגובה הזאת מניאק

אמיר דותן    בתאריך 2/9/2003 12:00:03 PM

:)

שחלילה זה לא יעצור מישהו עם קיבה יותר רגישה מלהמשיך את הדיון. לכבוד הוא לי.

שרה    בתאריך 2/9/2003 12:56:16 PM

הפואנטה האמיתית של הטוקבקים

כשאתה קורא מאמר באינטרנט, אתה קורא אותו פעם אחת וברוב המקרים אין סיבה שתחזור לקרוא אותו שוב.
כשאתה קורא מאמר וגם מגיב עליו, אז אתה תיכנס שוב למאמר כמה דקות אחרי זה כדי לבדוק אם פרסמו את התגובה שלך, וכמה דקות אחרי זה כדי לבדוק אם מישהו הגיב לך, ושוב מאוחר יותר כדי לבדוק אם עוד מישהו הגיב לך...
נניח (wishful thinking) שבכל מאמר יש באנר אחד. בעזרת הטוקבקים, במקום שהגולש נחשף לבאנר אחד בכל כתבה שהוא קורא, הוא נחשף לפחות ל4-5 כל פעם שהוא חוזר לכתבה. זה מכפיל את כמויות הפרסום שאפשר לנצל מכתבה אחת.
כך שבסופו של דבר, השאלה כאן (כמו בכ"כ הרבה תחומים אחרים בזמן האחרון) היא לא אם הטוקבקים מעניינים או חשובים או נחוצים, אלא אם הם רווחיים.
לא נראה לי שהתופעה הזאת הולכת להיעלם בזמן הקרוב.

אנה    בתאריך 2/9/2003 12:57:53 PM

צריך כי אפשר

בכל מקום שאפשר, צריך לשים מנגנון תגובה.
למה, אתה שואל?
זה מפריע לי, אתה אומר.
זה לא אסטטי
זה בהמי
למה אני צריך לקרוא את כל תגובות הזבל הללו ?
ככה. אני עונה.
כי בלי הטוק בק, כל אתרי התוכן מאבדים חלק גדול מהערך המוסף שלהם. המדיה מאבדת מהלגיטימציה שלה והופכת להיות מעצבנת.
כן, הארץ באינטרנט, שלא מאפשר לי להגיב על הכתבות בו, מעצבן אותי כמעט כמו ש-ynet מעצבן את הישראלי שחי בחול ועוד לא מצא את הקומבינה להכנס לכל האתר מבלי לשלם.
טוק בק, הוא חלק מחיי, כמו טלפון ואי מייל - דרך להביע את עצמי וכמו טלויזיה ורדיו - דרך להבין את הסביבה שאני חיה בה.
לא כל מה שאני רואה בטלויזיה, אני סובלת. לא כל מה שאני שומעת ברדיו מעניין אותי, אז מה? יש עליהם פילטרים ציבוריים, נכון. אבל גם להם אני מתנגדת.
מבחינתי, פילטר צריך להיות פרטי. אחת התכונות של אדם במציאות הקיומית שאנחנו חיים בה, היא ליצר לעצמו חסימות משלו לכל בליל האינפורמציה שזורם לתוכו.

אל תחסום את זכותם של אחרים לייצר, רק כי יש לך השגות.
לא מוצא חן בעיניך, אל תסתכל!

ירדן  בתאריך 2/9/2003 1:35:02 PM

אני באמת הפסקתי לקרוא את

הטוקבקים בוואלה ובויינט. לא בגלל שאין שם לפעמים דברים מבריקים, אלא בגלל שהם כל כך מעטים בבליל הבלתי נגמר של הצעקות. כתבתם תגובה בטוקבק. יופי, כל הכבוד. זה לא מעניין אף אחד, ואף אחד לא יקרא את התגובה שכתבתם, אז מה זה עזר שכתבתם אותה בכלל?

מישהו לימד אותי פעם שכשצועקים עליך, אתה מפסיק פשוט להקשיב. תכונה אנושית טבעית שנועדה להקל על המוח האנושי להתמודד עם רעשי הרקע. למה אני מזכיר את זה? כי גם אם יש תגובות מעניינות בטוקבקים, לרוב אף אחד לא יקרא אותם לעולם, כי כולם הפסיקו להקשיב. עם כל הכבוד ליכולת הפילטור האנושי הטבעי, אנחנו הגענו למצב שאנחנו לא יכולים לעשות פילטור, ומה שאנחנו עושים זה התעלמות טוטאלית ממה שכתוב בטוקבקים (ולרוב גם במאמרים שהטוקבקים צמודים אליהם). כנראה שצריך למצוא אלטרנטיבה.

zetzone  בתאריך 2/9/2003 2:14:54 PM

לא נותר לי אלא להסכים איתך

ל"ת

רון גולן    בתאריך 2/9/2003 5:11:34 PM

הבחירה הטבעית

אני קורא מעט טוקבקים
אני פועל לפי בחירה טבעית המבוססת על איכות האתר, הכותב, ונושא הכתבה
אם הנ"ל נחשבים בעיני כאיכותיים, אציץ בטוקבקים של הכתבה ואתרשם מהראשונים שבהם.
אם הנ"ל מפתחים דיון מעניין, אמשיך לקרוא, ואף אתפתה להשתתף... כפי שעשיתי הפעם
ואולי הפעם הראשונה האתר איכותי זה 0הלואי ויכולתי יותר)..
מסקנותי:
1. טוקבק איכותי תורם לאתר ולגולשיו
2. טראש-טוקבק פוגע באתר וגולשיו, גם עם הרוויח חשיפות באנר נוספות
3. הגולש הממוצע לומד ומגיב בהתאם. הוא מוצא את המקום והטוקבק המתאימים לו
4. יש יוצאים מהכלל - תמיד יהיו....

ובבניין הטוקבק ננוחם...

 
    

שם:

    

דואר:

    

אתר:

    

כותרת:



 

אוקיינוס המידע, מדריך צלילה למתקדמים
על סוסים ואנשים
המטופלים מנהלים את גהה
עשרת הדברים המעצבנים ביותר בתפעול ממשקי DVD
דילמת השמישות-החברתית

*RedBull*
מעט טיפשי
חשוב לזכור שלא מדובר בשום מסע נקמה. אני מאוד לא מעריך את האנשים שמצפים לקבל אינטרנט כחינם. כמובן מאל...

אוקיינוס המידע, מדריך צלילה למתקדמים
עשרה עקרונות להתמודדות עם הצפת מידע