חשיפה טוטאלית

שירי בכר

השנה היא שנת 2020, בנגב פורחת ומשגשגת העיר מואה- עיר הימורים סטייל לאס-וגאס [היי, גם לאס-וגאס הוקמה בחור נידח ותראו מה קורה שם עכשיו...] "מואה – ים של כסף", הוא פרויקט עם חזון ממשי של רונית יער. היא מבטיחה, ומקיימת את ההבטחה בעוד 17 שנה. המעצבת מתארת תמונת מצב עתידית אופטימית – חזון הנגב המיושב, הכלכלה הפורחת, שפע של מקומות עבודה!
היא הולכת עד הסוף עם החזון שלה- שולחת [על אמת] בדיוור ישיר את הרעיון שלה לראש הממשלה ולחברי כנסת, מקימה אתר לעיר מואה, מייסדת עיתון ומשתמשת בכל מדיה אפשרית לקידום הרעיון - העברת חוק ההימורים בכנסת.
הידיעה שיש בכוחנו כמעצבים להביע דעה, ללכת איתה עד הסוף, להשפיע, היא מעוררת השראה. האומץ לפעול על אמת, מחוץ לחממת בית הספר, כדי לקדם איזה שהוא רעיון או אידיאל- מחזק ומרחיב את טווח ההשפעה שלנו כמעצבים.

אינטראקטיביות

תארו לכם תכנית טלוויזיה שבה אתם מחליטים על העלילה, אתם שולטים על עתיד הגיבורים, שואלים אתכם, מתייעצים אתכם בכל צומת חשובה. כשהייתי ילדה נפל לידי ספר, "בית הרוחות" שמו, שהיה החוויה האינטראקטיבית הראשונה שחוויתי. הספר הציע 8 סופים שונים, יכולתי לקבוע מה יהיה בגורל הגיבורה והכלב שלה, ולא נרגעתי עד שמיציתי את כל שלל האפשרויות.
החוויה החזקה הזו, של משתמש השולט בעלילה, הוא הרעיון בתוכנית הטלוויזיה- "באפי אינטראקטיב" של מיכל סמואל, שני ברון ומיכל דניאלס. לא עוד צופה פסיבי, אלא משתמש אקטיבי, המשתתף בהתלבטויות השונות, ובכוחו להחליט החלטות גורליות הנוגעות לעלילה המוצגת. האחריות מועברת למחזיק השלט.

לחצו לגודל מלא

תהליך העבודה של היוצרות היה מרתק, הן התמודדו עם כמויות של חומר, ובנו פרק חדש של הסדרה בו ההתחלה ידועה אך הסוף תלוי בך, הצופה. הן התלבטו בכל השאלות הרלוונטיות לעידן האינטראקטיבי [שמישות], וחיפשו פתרונות נכונים לקשר המשולש: משתמש-שלט-טלוויזיה.
את התוכנית פרסמו בקמפיין רחב שנשען על לוגו המשלב את האות B עם המספר 13, כרזות, גלויות, חולצות, עט שהיא גם חרב לעת הצורך, והעניקו למי שהתיישב על ספת הטלוויזיה הגותית שלהן את החוויה האינטראקטיבית במלואה.

כל נהג על הכביש נוסע יום יום בג'ונגל העירוני, הוא פוגש קופים, אריות, שועלים וחיות אחרות על הכביש. הוא יכול לזהות אותם על פי רכבם, את אלו שחותכים מימין, את אלו שמחליטים לעצור באמצע נתיב "רק לחמש דקות", את אלו עם היד הקלה על הצופר, את הברוטליות והחוצפה של נהגים בארץ, שהוא לא מרגיש חלק מהם למרות שהוא מתנהג בדיוק כמותם, וגם הוא לפעמים מגיב בחייתיות, לפי חוקי אותו ג'ונגל.
יוצרי הסרט האינטראקטיבי "ג'ונגל", יניב טולדנו, רוני וינר, הראל חובר ועומר וקסלר, רוצים להבהיר לנו שאנחנו לא לבד על הכביש, יש אחרים ואנחנו חייבים להתחיל להתחשב בהם. הסרט מציג בוקר בחייהן של ארבע דמויות: נועם, חייל ברגילה; אלונה, אימא צעירה; אלי הקבלן והסבתא רחל.המפגש בין הדמויות מתרחש בזמן נסיעה על הכביש.

לחצו לגודל מלא

היוצרים הסיקו כי אם המשתמש יוכל לבחור נקודות מבט שונות לאותו אירוע, הוא יבין את ההשלכות של המעשה. האינטראקטיביות היא כלי מצוין להמחיש כי אנו אלו שמחליטים, ואנו אלו שפועלים, בדיוק כמו על הכביש.
הסרט בוצע בעריכה מקבילה מפוצלת למסכים, [כמו בסדרה "24" למשל], דבר שאילץ את היוצרים להתמודד עם צילום בו זמני ממספר מצלמות, ועריכה מדויקת ומתוזמנת. הוחלט לפצל את המסך מכיוון שבעת ישיבה ברכב, אין לנו מושג כיצד אנחנו נראים מהצד או מנקודת מבט של נהג אחר.
סגנון עריכה זה יוצר תחושה של דינמיות, התרחשות בלתי פוסקת, והגברת היחס בין פנים [תוך הרכב, המזגן, הרדיו, הדיבורית] וחוץ- הג'ונגל. בכל פעם המשתמש בוחר לו דמות אותה הוא מלווה בתוך הרכב, שותף לחוויות שהיא עוברת, עד שנוצרת היתקלות עם אחת משלושת הדמויות האחרות. בנקודה זו המשתמש יכול לבחור ללוות דמות אחרת, ולראות את ההיתקלות מנקודת המבט שלה.

אחת הבעיות הגדולות של סטודנטים יוצרי סרטים היא התקציב. השחקנים בסרט הופיעו בהתנדבות, דבר שהגביל את ימי הצילומים, שכן קשה למשל להביא שחקן ליום צילומים נוסף. הסטודנטים הרימו הפקה שלמה באפס תקציב, דבר הראוי לציון מכיוון שהתוצאה משכנעת, במקום שבו נכשלו כל-כך הרבה קמפיינים בנושא זהירות בדרכים. הסרט לא מטיף מוסר, לא מציק, לא מפחיד אלא נותן לנו תובנה רחבה, מאלץ אותנו לראות גם את אלו שלידנו או מאחורינו, ומשאיר אותנו עם תחושה לא נוחה, שעד היום אולי ראינו רק את עצמנו...
הפורום על הדרך, אותו מנהלים יוצרי ג'ונגל הוא פורום המקדם את המודעות בנושא זהירות בדרכים, מפרסם מידע ונקודות למחשבה. שמחתי לראות את התעוזה להתמודד עם נושא קשה ו"כבד" כמו זהירות בדרכים, ואת הפתרונות הדינמיים והמעניינים שהעלו היוצרים.

אתרים ולומדות

Daveshow של מיה הופנר הוא אתר אינטרנט, הנותן למשתמשים את ההזדמנות לראות מה קורה בחדרים כשהם ריקים מאדם. המשתמש בוחר חדר וזוכה להציץ פנימה. היוצרת עוסקת בנושא המציצנות, והיא מרחיבה את העבודה מעבר לגבולות האתר: מול המשתמש הונחה מצלמה קטנה שצילמה בזמן אמת את צופי האתר, והקרינה את תגובותיהם על מסך ענק, התחושה האינטימית [המפוברקת] שנוצרה עקב החלל הסגור בו נמצא המחשב, אפשרה לצופים להגיב בצורה משוחררת וספונטנית. המשתמש לא ידע שכשהוא מצחקק במבוכה, או מתקרב למסך לראות יותר טוב מה לעזאזל עושות שם הבובות, כמה עשרות אנשים רואים את פרצופו על מסך ענק... המציץ הפך להיות האובייקט שמציצים עליו. העיצוב קינקי, שילוב של בובות תמימות למראה עם צעצועים למבוגרים, קונדומים ושאר ירקות, והחוויה המציצנית עונה על סיפוקה בכמה רמות של צפייה.

לחצו לגודל מלא

סרטוני אנימציה

שילוב מעניין בין צילומי וידאו וחלל וירטואלי מתקיים בסרטון "מסגרות" של אריק שטרנברג. הסרט נפתח בקלוז-אפ על אדם שכמו מתעורר מסיוט, רק כדי לגלות שהוא תקוע בתוך פריים מתכתי- מסגרתי. הוא מנסה להשתחרר, אך אין דרך יציאה, העולם שלו מוגבל וצר. בהמשך אנחנו מגלים שיש עוד מיליוני אנשים שכלואים כמוהו- כל אחד במסגרת המקפיאה שלו [החברה, המציאות, החוקים] ואין קשר בין אדם לאדם, כל אחד על פלנטה מצומצמת... הצבעוניות המונוכרומטית והחיבור הנכון בין עולם ריאליסטי והזוי, יוצרים תחושה מנוכרת ומשאירים אותנו עם הרבה חומר למחשבה.

התרגשתי מאד לראות את ”Hope" סרטו של רמי שטיינר, על ברווזון קטן, שהוציא אנחות "אוי" שקטות גם מהקשוחים שבין יושבי האולם. קסמו של הסרט הוא בדיוק המופלא שיש בדמות הברווזון, בתנועות הכמעט לא נראות, בניואנסים, ובכמות הרגש שהיוצר מצליח לעורר בנו. הסיפור- קטן ופשוט על ברווזון בודד ועצוב, הסגור בחדר משחקים, ומחפש חברה למשחק. התקווה לחברה הכל-כך מיוחלת מופיעה ממש מחוץ לחלון...

הפרומו לסרט הבדיוני ”Alien Invasion” של אנדי הניק, משתמש בשפה המוכרת של ז'אנר סרטי חייזרים ומדע בדיוני: הסביבה, היצורים, הסאונד, הקלישאות, בניית המתח. הביצוע [3D-Max מקצועי לגמרי] נראה ומרגיש כמו הדבר האמיתי ומשאיר אותנו עם טעם של עוד.

לחצו לגודל מלא

סרטונים נוספים שנבחרו להצגה בפסטיבל אסיפא- פסטיבל לסרטי אנימציה: “Everybody Nose” של איתמר אבני שיצר קליפ לשירו של לאונרד כהן “Everybody Knows”, ובו כל הדמויות הן אפים. "עכבר", סרטון קצרצר ושובה לב בן 50 שניות של אביב שכטר, על יצור-עכבר שמגלה שסרט האימה שהוא צופה בו הופך למציאות, ו"הדג" של אורן שוויד, סרטון לירי על שני דגים השוכבים זה לצד זה על השיש במטבח, ומחכים לסופם הידוע מראש.

היו עוד המון חוויות , אך היריעה קצרה מלהכיל את כולן, פרויקטים נוספים נמצאים באתר חשיפה תחת הלינק פרויקטים.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: