מחשבות על צילום דיגיטלי

רובי גורדון

בהתאם לכל הציפיות של תרבות דיגיטלית שסבלנות אינה הצד החזק שלה, האצבע הופכת להיות קלה על ההדק. כשיודעים שלא צריך לחכות לתוצאה, מתעכבים הרבה פחות לחשוב על הדרך.

הפעם הראשונה שראיתי מצלמה דיגיטלית היתה, כמה שזה נשמע בנאלי, בארה"ב. נפגשתי עם כמה חברים וחברות, ואחת מהן שלפה מצלמה בגודל של קופסת סיגריות, אמרה "צ'יז" וצילמה אותנו. המשכתי ללגום מהמרטיני כשלפתע שמעתי אותה אומרת "רגע רגע, עוד פעם. לא יצא טוב".
הטקס הזה נמשך כמה פעמים עד שכולם היו מרוצים. למחרת קיבלתי את התמונות בדואר-האלקטרוני. לא הייתי מרוצה מאיך שאני נראה שם, אבל זה כבר קשור בי. מצלמות מעדיפות אותי, אם בכלל, בצד האחורי של העדשה.

הסתובבתי באותה תקופה, כמו היום, עם מצלמת SLR מינימלית ולא מתוחכמת מדי, שתי עדשות, וכמה פילטרים. אמרתי לעצמי שמצלמה דיגיטלית זה נחמד אולי, אבל בפעם אחרת.

בכל פעם שהייתי קונה מגזינים שעוסקים בצילום שמתי לב שהצילום הדיגיטלי וגרורותיו כובשים את רוב עמודי הכרומו. פחות ופחות עיסוק בצילום עצמו, ויותר דיווחים על מצלמות חדשות בעלות רזולוציה יותר גבוהה, מאמרים שעוסקים בתוכנות גרפיות, וגלריות ותחרויות של עבודות composite. ולא שלא עסקתי (ולפעמים עדיין עוסק) באמנות דיגיטלית. אין לי שום כוונה להכחיש את ההנאה שבשילוב אלמנטים גרפיים ותמונתיים לכדי יצירה חזותית חדשה, אבל מצלמה דיגיטלית? אולי כצעצוע.

בסוף קניתי אחת. די יקרה וגם די טובה. ידנית, אוטומטית וחצי אוטומטית. הכל יש בה. אבל יש כמה דברים שאין בה. ואולי זה רק אני.

היד, המצלמה ומה שביניהן

כמו שמרשל מקלוהן רואה את המדיה כהתמשכות של המערכת החושית, כך כלי העבודה הם המתשכות של המערכת המוטורית. האידאל של כל כלי עבודה הוא להיות טבעי ובלתי מורגש בידיו של המשתמש בו.
העקרון הזה חשוב עוד יותר כשמדובר בצילום. ישנן סיטואציות בהן כל רגע הוא רגע מכריע, וכל עיכוב יכול להוות את ההבדל בין תמונה מושלמת לפיספוס של החיים. צלם טוב, מעבר למקצועיות האמנותית שנדרשת ממנו, חייב להפעיל את המצלמה שלו באופן מהיר ומדויק. כדי להשיג את זה, צלם טוב צריך להכיר את המצלמה שלו לא כאת כף ידו, אלא כחלק מכף ידו. המצלמה, מצידה, צריכה להגיב מהר ובלי מכשולים מיותרים לגחמותיו.

אבל היד שלנו היא אמצעי מכני בבסיסו. את השימוש במושגים של אינטואיציה וקואורדינציה קשה מאוד לתרגם למכניקה אלקטרונית. הפער הזה עושה למשל את כל ההבדל בין שינוי אורך-המוקד ("זום") בעדשה מסורתית-מכנית לבין אותה פעולה במצלמה אלקטרונית. מצלמה דיגיטלית-אלקטרונית מגיבה לאט יותר לשולט בה, ודורשת יותר תשומת-לב והתעסקות ממשקית בזמן הצילום – מה שגורם לה להפסיק להיות התמשכות טבעית של ידו הנאמנה של הצלם, ומחזיר אותה לעמדת המכשיר, או גרוע מכך – צעצוע.

ואני – כבר היו לי כמה תמונות שפספסתי במצלמה הדיגיטלית רק בגלל שהיא לא טבעית לי. אבל אולי זה רק אני.

תצלם, תמחוק, תשמור

יש משהו רומנטי בצילום על סרט מסורתי. צלמים אוהבים את ההמתנה המתוחה לתמונות, ההפתעות הטובות וגם הפחות טובות, ואני מתכוון לחנות השכונתית - עדיין לא דיברתי על חדר החושך בבית.
אבל לא מדובר רק ברומנטיקה. מבחינה טכנית, מצלמות "רפלקס" (SLR) בנויות על בסיס אבסורדי: הצלם מסתכל, מכוון, חושב – ודווקא את אותה פיסת זמן שנשמרת על הסרט הוא לא רואה. באותו זמן גורלי, בין אם הוא חלקיק זעום של שניה ובין אם הוא דקות ארוכות, הכוונת של המצלמה חשוכה. העקרון הזה נמשך גם אחרי ה"קליק". כדי לראות את התוצאה צריכים לעבור תהליכים כימיים מורכבים שכרוכים בהמתנה נוספת.

אני מספר פה את הפן הטכני שידוע לכולם רק כדי להדגיש את הפן המנטלי, המעניין יותר: כדי לצלם תמונות טובות צריך לחשוב. לחשוב על התאורה, המסגור, העדשות, הפוקוס, הסגר, הצמצם, הנושא, התוצאה הרצויה, וכל השילובים האינסופיים של כל אלה. אפשר לצלם סוס דוהר בחשיפה ארוכה יחסית כדי ליצור אפקט של תנועה. אפקט אחר של תנועה יושג על-ידי מעקב אחרי הסוס בתנועת Pan, ואפקט נוסף של תנועה יושג באמצעות חשיפה קצרה מאוד דווקא – כזאת שקולטת את רגע השיא של התנועה.
בצילום על סרט אין דרך חזרה. מה שצולם צולם, ולכל היותר אפשר לנסות שוב. רק אחרי פיתוח הסרט אפשר לראות אם ההפתעה היא טובה או רעה, ולמרות שאפשר לבצע תיקונים עד גבול מסוים, גורל התמונה הוכרע ברובו ברגע הצילום.

את התמונה של המצלמה הדיגיטלית אנחנו רואים מיד, ואפשר למחוק ולצלם שוב עם התיקון הרצוי. זה יכול להיות דבר נהדר – הרי אף אחד לא רוצה לפספס את תמונת חייו רק בגלל שהפוקוס לא היה מוצלח.

מצד שני, בהתאם לכל הציפיות של תרבות דיגיטלית שסבלנות אינה הצד החזק שלה, האצבע הופכת להיות קלה על ההדק. כשיודעים שלא צריך לחכות לתוצאה, מתעכבים הרבה פחות לחשוב על הדרך.

ואני – אני לא רוצה לנוון את החשיבה האמנותית שלי באף צילום. אבל אולי זה רק אני.

כמה פיקסלים יש בסרט צילום?

כשלמדתי איך להשתמש במצלמה הדיגיטלית שלי הופתעתי לגלות שם בורר רגישות סרט (ISO rating, או כמו שהחבר'ה קוראים לו – אסא). זהו מונח שמסייע בכיול מד האור במצלמה המסורתית, ומתאר את המהירות שבה הסרט מגיב לאור. אבל במצלמה ללא סרט, מה הטעם לכוון את רגישות הסרט?
התשובה פשוטה: הצילום הדיגיטלי לקח כמה מונחים מעולם הצילום ה"ישן" ואימץ אותם. ההצדקה לכך היא כמובן ההמשכיות, העקביות, וכתוצאה מכך קלות המעבר לצלמים ותיקים. אפשר היה בקלות לזנוח את החבר אסא, כמו שמונחי הסרט "Daylight" ו-"Tungsten" הוחלפו ב-"White Balance".
מצד שני, גם הצילום הדיגיטלי הכניס מושגים חדשים, שלא לומר זרים, לעולם הצילום בכלל. למשל השאלה הפופולרית שמתנוססת בכותרת: "כמה פיקסלים יש בסרט צילום?".
לשאלה הזאת יש שתי תשובות: אחת פשוטה יותר, ואחת מעניינת יותר. התשובה הפשוטה היא שבסרט צילום טוב בפורמט 135 (35 מ"מ) יש בין 4 ל-20 מיליון פיקסלים (תלוי בתנאי התאורה והעדשות). בסרטי צילום בפורמטים בינוניים וגדולים יש כמובן הרבה הרבה יותר.

התשובה המעניינת יותר היא שבסרט צילום אין בכלל פיקסלים.
רישום האור בסרט צילום מבוסס על תגובות כימיות שהאור מעורר. אפשר בהחלט לדבר על צפיפות הסרט, על הגרעיניות שלו, על משרע הרגישות שלו לאור, אבל פיקסלים אין שם. כשמגדילים תמונה שצולמה על סרט, מקבלים גרעיניות – טשטוש לא אחיד שנובע מזליגה של התגובה הכימית בין המולקולות. כשמגדילים תמונה דיגיטלית מקבלים פיקסלים – טשטוש אחיד במבנה של ריבועים. באמנות, כידוע, לכל דבר יש מקום וזמן, ולכן אי אפשר לפסול את הפיקסליזציה כאלמנט אמנותי שימושי. אבל ברוב המקרים הקלאסיים, גרעיניות היא סוג הטשטוש המועדף.

ואני – אני עדיין מתייחס לצילום דיגיטלי כאל משהו קצת שונה מצילום סרט. אבל אולי זה רק אני.

סרט הצילום מת?

תחושת האופוריה שמיקמה את סרט הצילום במודעות אבל, היתה לדעתי מוגזמת, וללא ספק מוקדמת מדי. על שתי עובדות אני מבסס את דעתי: האחת היא שגם חברות לייצור סרטי צילום קפצו על העגלה הזאת, באקט של פאניקה שמנוגד לכל חשיבה שיווקית בריאה, והשניה היא שצילום דיגיטלי איכותי ומקצועי הוא עדיין יקר מדי מכדי לקבור את סרטי הצילום לנצח.

נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אין בשוק מצלמה דיגיטלית מקצועית שמגיעה לדרגת הדיוק של מצלמות סרט. ניקון D100, מצלמת SLR דיגיטלית בעלת 6 מיליון פיקסלים ועדשות מתחלפות תנקז מכיסך בערך פי 3 ממצלמת 35 מ"מ מקבילה.
מצלמות דיגיטליות הן עדיין יקרות מאוד יחסית, גם אם לוקחים בחשבון את החסכון הכספי לטווח הארוך (בקניה ופיתוח סרטים). אמנם לשוק הביתי של צלמי המשפחה כבר יש פתרונות סבירים במחירים טובים (בהנחה שממילא הגדלה של תמונות משפחתיות לא תעלה על 18X24 ס"מ), אבל השמועות על מותו של סרט הצילום עדיין לא רלוונטיות.

ואני – אני תמיד מפחד לצלם במצלמה הדיגיטלית שלי תמונה שבאמת ארצה להגדיל ולתלות בסלון. אבל אולי זה רק אני.

מצלמה דיגיטלית זה טוב

למרות שאני נשמע כמו איזה תרח שהחיים חולפים על פניו מהר מדי מכדי לשמוע את התלונות שלו, זה לא בדיוק המצב. קניתי מצלמה דיגיטלית לא בגלל שהיא היתה במחיר מצוין (היא היתה די יקרה), ולא בשביל להשוויץ שגם לי יש (אחרת הייתי קונה כבר מזמן).
קניתי מצלמה דיגיטלית כי רציתי אחת כזאת. לא כדי להחליף את "מינה" (המינולטה שלי, כן – יש לה שם חיבה), אלא כדי להעשיר את ארגז הכלים שלי.
עבודות גרפיות ממוחשבות ועיצוב ובניה של אתרים הם למשל תחומים בהם מצלמה דיגיטלית יכולה לחסוך הרבה זמן וכסף. גם צילום עיתונאי, בו הזמן הוא לפעמים קריטי הרוויח בגדול מהצילום הדיגיטלי. רוב צלמי החדשות היום יודעים ומנצלים את זה.

אני מודה שלא חשבתי על זה מראש, אבל המצלמה הדיגיטלית (אין לה עדיין שם) היא כלי לימודי נהדר. השליטה הידנית המלאה, ביחד עם האפשרות לצפות בתוצאה מיד, מעניקים יתרון משמעותי בהבנה של יחסי הכוחות סצנה-צמצם-תריס, בעיקר כמובן במצבים קיצוניים כמו צילומי לילה או צילומי ברקים, למשל.

זה לוקח לי זמן, אני מודה שזאת לא אהבה ממבט ראשון אצלי. ואולי זה רק אני.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: