חופש להשחית

נעמה כרמי

חופש הוא מצרך נדיר. כמה דברים בדרך אל רשת טובה יותר.

חסידיה של הרשת אוהבים לתארה כמשלט האחרון של חופש הביטוי המוחלט, המגשימה את הדמוקרטיה הפתוחה לכול (כל מי שיש לו חיבור...), ויוצקת תוכן בקלישאה של 'שוק הרעיונות החופשי'. אבל האם באמת אפשר לקיים פרקטיקה אנושית, גם אם מתווכת מחשב, ללא שום כללים? האם עלינו לקבל את שגשוג השנאה והגזענות כמחירו של חופש ביטוי בלתי-מוגבל, ולהוסיף להתנגד לכל התערבות מסדירה ברשת, בעיקר מכיוון שתמיד יודעים היכן היא מתחילה אך לא היכן היא מסתיימת? למרות המדיום החדש, מדובר כאן בדילמה ליברלית קלאסית, שבדרך-כלל מכונה 'דילמת הסובלנות': עד כמה עלינו להיות סובלניים כלפי הלא-סובלניים, כלפי אלו שמנצלים את החירויות הדמוקרטיות על-מנת להטיף למעשים לא-דמוקרטיים? ביודענו עד כמה דק הגבול בין חופש הביטוי לחופש השיסוי, אנו מקבלים כי הראשון איננו בלתי-מוגבל. אבל ככל דילמה, כל אחת מקרניה מובילה לעשיית רע. נשאר, אם כן, רק לשקול איזה רע הוא רע יותר. את שאלת האכיפה המעשית נשאיר לרגע בצד, מפני שזוהי שאלה טכנית, שלכל היותר יכולה לתפקד כאילוץ, לא כטענה עקרונית בדיון איך מן הראוי לה לרשת לפעול.

אנרכיזם או פשעי שנאה?

כשאומר מי שאומר שהרשת היא אנרכיסטית, הוא מתכוון להיבט נעדר החוקים שלה. זוהי מציאות שהיא בבחינת עולם הולך ונעלם: יותר ויותר ממשלים מסדירים את מערכת היחסים ברשת, בעיקר בכל הקשור לסחר אלקטרוני, פרטיות, זכויות יוצרים, חופש הביטוי והסתה. בשלושת הנושאים האחרים נאלצים לטפל גם אתרים גדולים, המאפשרים לגולשים להתבטא מעל דפיהם. אתרים פרטיים נותרו האי האחרון של חוסר פיקוח. וברשת אפשר למצוא הכל: מרשמים להכנת פצצות, ממטעני צינור עד לפצצה גרעינית, הנחיות כיצד להרעיל בני-אדם, וסתם הוראות התאבדות לאלו שמאסו בחיים מחוץ לרשת. אתרים רבים כאלו מקדימים לכניסה אליהם כתב ויתור (Disclaimer), המסיר מהם כל אחריות לגבי יישום מעשי של ההנחיות שהם מספקים בחפץ-לב לכל מי שממשיך לגלוש בהם, ובדרך-כלל מצהירים כי תוכנם נועד "להנאה בלבד". פעמים רבות הם טוענים כי רק ליקטו, תרגמו או ערכו את החומר. מדובר בעיקר באתרים קצת יותר מסודרים, שלעתים מספקים בגלוי מדריך לטרוריסטים. אבל כל אלו מחווירים לעומת אתרי השנאה, שעלו לכותרות בישראל ביום השואה בגלל ההיבט האנטישמי והנאו-נאצי שלהם. חופש הביטוי נהפך, באתרים האלו, לעידוד אלימות, השפלת מיעוטים, וחינוך לשנאת זרים, גזענות וקנאות.

את מי להרוג קודם: את כל הנשים או את פיל דונהיו?

את הרעיון האנרכיסטי ניתן להציג, בקווים כלליים, כשאיפה לבטל כל שלטון ולחיות בחברה ללא חוקים מחייבים ומקור סמכות חיצוני. בניגוד לשימוש הרווח במושג, הוא רחוק מאד מלייצג הפקר, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. אדרבה, הוא מבוסס על משמעת עצמית גבוהה ועל הנחה אופטימית בדבר טבע האדם ויכולתו להתגבר על יצריו על-מנת ליצור חברה ללא כפייה חיצונית.
אבל ברשת, כאמור, יש מי שמעוות את הרעיון הנאצל (גם אם הקשה ליישום) הזה לכדי הנחיות כיצד להפוך את כל מה שסובב אתכם לנשק קטלני, מלוות הומור שחור שכנראה נתפס בעיני בעליו כחתרני. "זכרו!", צוהל אתר אחד, "הדבר ראשון שיש לעשות כשהאנרכיזם ישלוט הוא להרוג את [פיל] דונהיו". אתר אחר, שהעובדה שיוצריו מצהירים על ישראליותם איננה ממש מוסיפה כבוד, קורא באחד הקישורים שלו להרוג דווקא את כל הנשים. נראה כי צפוי קושי להחליט אלו המלצות לאמץ. שייקספיר, אגב, ממליץ ב'הנרי השישי' להרוג קודם כל את עורכי-הדין. החומר הזה אולי אינו מניע ישירות לאלימות, אבל בהחלט דלק שמזין אווירה של זילות חיי אדם.

האם אתם בטוחים שברצונכם לסגור סופית יישום זה?

לפני מספר שנים, התעוררה מחלוקת עזה סביב ספרו של דרק המפרי 'יציאה סופית', שמספק מדריך שימושי להתאבדות. לא היה צורך באינטרנט כדי להשיג את הספר; הוא ניתן לרכישה אפילו בסטימצקי, למרות שהחנות לא נהגה להציג אותו במדפי התצוגה הקדמיים שלה. כשמחפשים במנועים "התאבדות" מגיעים גם לאתרים רבים שמציעים עזרה למיואשים שעומדים על סף צעד קיצוני כזה. אבל בנוסף לאתר ספרו של ד"ר המפרי, ניתן למצוא בה מדריכי התאבדות לא מעטים. למרות שרובם מצהירים, כמוהו, שהם נועדו לאנשים שסבלם קשה מנשוא, כתוצאה ממחלות סופניות, לא לכאלו שמתכננים התאבדות מסיבות רגשיות או פיננסיות, לא בטוח שהגולשים ישעו לאזהרותיהם.

עמותת אשנ"ב - אנשים לשימוש נבון באינטרנט - הוקמה ביוזמתו של אבשלום אדרת, אחרי שבנו ערן התאבד בעת שירותו הצבאי. לאחר מותו התברר כי האינטרנט היה לערן מקור מידע רציני על התאבדות ושיטותיה. מטרתה של עמותת אשנ"ב היא לעורר את המודעות הציבורית להשפעות החיוביות והשליליות של האינטרנט על החברה, ולקדם שימוש נבון וחיובי ברשת. ביוני הקרוב תערוך העמותה את הכנס השנתי שלה. בעתיד הכוונה היא לפעול על-ידי חינוך והסברה, קידום חקיקה נגד שימוש לרעה באינטרנט, כתיבת אמנה, עידוד מחקר ושיתוף פעולה עם תעשיית ההיי-טק. אשנ"ב עדיין טרודה בבעיות הרישום הביורוקרטיות המוכרות לכל מי שהקים בארץ עמותה, בגיוס חברים ובהקמת אתר של קבע. חברי הנהלתה טרם גיבשו קו מוסכם לגבי פיקוח ברשת, ומה ייחשב בה ל"שימוש לרעה". רעיונות כבר יש; הפרופ' לפסיכולוגיה עזי ברק, חבר הוועד המנהל של אשנ"ב, מוטרד מאד מהתחזות לאנשי מקצוע, במיוחד בתחומים רגישים כמו רפואה ופסיכולוגיה, התחזות שעלולה לגרום נזק בל ישוער, כשהיא נועדה להוליך שולל למטרת רווח. ועם זאת, אומר פרופ' ברק, פתרון יעיל לטווח הארוך יהיה הפתרון החינוכי. ביה"ס, המשפחה והקהילה יצטרכו לעכל את הבעיות הייחודיות למדיום כדי להציב מודל חיובי לשימוש בו. וזוהי נישה שאשנ"ב מתכוונת בהחלט להיכנס אליה.

אורחים ובעלי-בית

האתרים הגדולים, גם אם הם עצמאיים ואינם מתפקדים כגרסה מקוונת של כלי-תקשורת, מפעילים כמעט תמיד עורך בעל סמכויות, ומחילים על עצמם כללים מינימליים של פרסום. נותרו האתרים הפרטיים, שמראש אינם רבי תעבורה. אך למרות שמדובר באתרים פרטיים, מישהו צריך לארח אותם ברשת. ואכן, האתרים שמציעים שירותי חינם לבניית ואירוח אתרים, אוסרים בהסכם השימוש שלהם על תכנים בלתי-חוקיים או/ו מזיקים באופן אחר, ושומרים לעצמם את הזכות לערוך או/ו למחוק תכנים כאלו. למרות שזוהי עובדה ידועה שגולשים ממעטים לקרוא תנאי שימוש, מומלץ לקרוא אותם היטב
כדי לראות אלו איסורים, מעבר לחומר לא-חוקי, מוטלים על תכנים באתרים הפרטיים. למארחים מומלץ להפעיל את הסמכות המוענקת להם...

צנזורה מופרטת מול פיקוח עצמי

במדינות בהן קיימת חקיקה נגד הסתה, פורנוגרפיה ופשעי שנאה - שהם עיקר הבעיה בהתגלמותה האינטרנטית - קל יותר להשתמש במכשיר המשפטי על-מנת לאכוף את הכללים. בארה"ב נהפכה הרשת לזירת מאבק על התיקון הראשון לחוקה, שבין השאר אוסר על הממשל להגביל את חופש הביטוי. בארץ אין הרבה פסיקה תקדימית בנושא עבירות על החוק באינטרנט. אבל כדאי לזכור שככלל החוק (והעבירות שהוא מגדיר) חל גם על הרשת, גם אם הוא דורש התאמה שעדיין לא נעשתה ברובה. הבעיה היא, בין השאר, חוסר תקפותו של חוק מקומי לגבי תוכן המאוחסן בשרת זר. החלת חוקים על האינטרנט אינה בהכרח לרעתנו, הגולשים: לאחרונה נקבע אצלנו תקדים חשוב, על-פיו יירוט וציתות לדואר אלקטרוני כמוהו כהאזנת סתר, ועל-כן מחויבת המדינה להתחמש בצו של נשיא בית משפט מחוזי על-מנת לחייב את ספק האינטרנט לחשוף אותו. היעדר מוחלט של פיקוח ממשלתי גם ישאיר את השוק פרוץ לחלוטין לאינטרסים הכלכליים של החברות הגדולות, מצב עניינים שהסכנות שבו מרובות לא פחות.

פיקוח יכול להתבטא בשני אופנים: פיקוח עצמי בצורת סינון ורייטינג (מה שבספרות המקצועית נקרא צנזורה בנקודת קבלת השירות), ופיקוח על-ידי רשויות המדינה. יש המציעים ללכת צעד אחד קדימה, ולהעביר את האחריות על התכנים המתפרסמים ברשת לספק האינטרנט. זוהי למעשה הפרטה של הצנזורה, כאשר הספק נוטל על עצמו את תפקיד הפיקוח של רשויות המדינה. הסנקציה על הגולש ברורה: האפשרות שלו להתחבר תעמוד בסכנה אם יפיץ ברשת חומרים אסורים.
ככלל, רצוי שהמדינה תתערב מה שפחות בפעולות האזרחים, ברשת או מחוצה לה. "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב", קבע שופט ביה"מ העליון בישראל כבר בשנת 1962. טיפוח תרבות רשת, הפצת הנטיקט, קבלה מרצון של כללי התנהגות שיאפשרו חיים וירטואליים משותפים - אלו חייבים להיות שלב ראשון בדרך אל רשת טובה
יותר.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: