השראה אלוהית באינטרנט ,(בכל זאת,נוויל ברודי)

אמיר דותן

היכן עובר אותו גבול בין השראה לגניבה שפלה?

דוגמא על גבול האבסורד

לכל יוצר, בכל תחום, יש את מקורות ההשראה שלו - אותם אנשים שיוצרים כמו שהיה חולם ליצור, אבל בינתיים הוא נאלץ להסתפק בלחקות אותם, מתוך הערצה מעורבת בידיעה שאם זה נחשב טוב ואני אעשה כזה טוב אז גם אני אחשב.

לפעמים ההשפעה/השראה אינה מודעת ואתה מוצא את עצמך מביט במשהו שעשית וקולט ש"זה בדיוק כמו הזה שראית אז רק הרבה פחות טוב ועם מראה וגישה הרבה יותר חובבניים". לקבל השראה, להיות מושפע מסגנון, או אפילו להעתיק מתוך מחווה או אמירה אמנותית זה לגיטימי, ולעתים קרובות גם חיובי.

מעניין האם זה הטיעון בו ישתמש מי שעומד מאחורי העיצוב של www.2bet.co.il כאשר יצטרך להגן על עצמו מול תביעה אפשרית מצד www.ynet.co.il על העתקה בוטה ומגוחכת של מראה הפורטל שלהם עד רמת הקוד המדויק של גווני הצבעים ומשקל הקובץ. לפחות בכתובת האתר הוא היה מקורי.

הפורטל של YNET עוצב בקפידה על ידי אחד המעצבים הנחשבים בעולם (נוויל ברודי) תמורת סכום זעום של שלוש מאות אלף דולר (כן, דולר). וזה, "כמובן", אומר שזה חייב להיות טוב, אחרת לא היו משלמים לו כל כך הרבה, לא?

"בהחלט כן" מצהיר ההגיון הישראלי, ופונה לחפש טרמפ נח דרך אחת הסמטאות הפרוצות של מה שהולך ומתגבש כ"חוק הרשת" (Cyber Law). זה מריח כמו YNET,זה מתנהג כמו YNET וזה מעורר אותן תחושות כמו העיצוב של YNET. אבל לא. זאת ה"השראה" של www.2bet.co.il.במקום כותרת ראשית המבשרת על שובו של השר בן-עמי מחוץ לארץ בפעם החמישית ביממה האחרונה, נראית כותרת בסגנון "אני אוהב להמר,אולי גם אתה?" והמבזק מצד ימין הומר ברשימה של תכולת האתר. כל מה שהמהמר הוירטואלי צריך.

בתחתית האתר של YNET כתוב "כל הזכויות שמורות" אבל כנראה שבאינטרנט זה נראה כמו סתם משהו שהשתרבב בטעות מהעולם החיצון של החוקים והנורמות. חוץ מהטור של אסי דיין אין לי שום עניין ב- YNET וכמו נוויל ברודי אני מביט מהצד ומצחקק לנוכח פרק נוסף בסאגה "האם באמת הכל מותר באינטרנט?". אבל בכל זאת זה גורם לחשוב. היכן עובר אותו גבול בין השראה לגניבה שפלה?

הגבול?

באמנות, מאחר והאמן אינו פועל בוואקום, אלא בתוך רצף היסטורי-תרבותי. השפעה של אומנים ויצירת אחרות היא חלק אינטגרלי מחיי האמן. יצירה שניכרות בה השפעות, עיבוד, או אפילו חיקוי אומן אחר או סגנון מסוים, היא צורת הבעה לגיטימית (מלבד העתקות בוטות), שלעיתים קרובות אף נחשבת לסוג של מחווה.

כבר מאות שנים אמנים עושים פראפראזות ליצירות של אחרים ובמאה האחרונה אף מעתיקים אותן בכל מיני הקשרים תוך כדי אמירות שונות ומשונות. מובן מאליו שאם מחר מישהו יצייר את המונה ליזה בצבעי מים וישבץ בתוכה חתיכות קלקר אף אחד לא יטען שהוא העתיק את המונה ליזה או "גנב" את הרעיון מדה-וינצ'י. לא כך הדבר בעולם הקר והתעשייתי של כסף, זכויות יוצרים, מוניטין וכבוד.

חברות עמלות במשך שנים על פיתוח מראה ודימוי שיפעל לטובת האינטרסים שלהן ויקדם אותן. הן שוכרות יועצים, עורכות סקרים ובדיקות במטרה להגיע למראה המדויק שיוצר את התגובה הנכונה אצל הצרכנים. לרוב מראה זה הופך לסימן היכר מסחרי (לצד מקומו בזיכרון הקולקטיבי). לכן לא קשה להבין מדוע עסק המזהה מישהו המנסה לסוך תחת צל המקוריות שלו נעמד על רגליו האחוריות
ומוציא צו 8 לסוללת עורכי דין משופשפים.

נשאלת השאלה - "עד כמה אפשר לרשום מראה כפטנט ולקבוע עליו בעלות ובלעדיות במקום פרוץ כמו האינטרנט המשול, לעתים קרובות, למערב הפרוע?"

יהיה קשה מאוד לשים את האצבע על נקודה מסויימת ולקבוע שאסור להשתמש באותו צבע או אותן צורות באותה קומפוזיציה (כי בכל זאת, פה זה לא ברית המועצות לשעבר). מתוך הקושי הזה התפתח הכינוי העיצובי look and feel לכדי הגדרה משפטית כמעט לחלק זה בחוויית המשתמש. עד כדי כך, שאפשר לרשום עליו פטנט ולהגן עליו בבית המשפט בחירוף נפש של לביאה המגינה על גוריה.

"חוויה" היא מושג מעורפל בהחלט ו"חוויית משתמש" גם הוא עדיין מושג מעורפל. מושגים שקשה לכמת, לתחום, ולהגיד שמפה והלאה מישהו העתיק אותו ועד הנקודה ההיא זאת השראה תמימה וחפה מפשע. גם אם בסופו של דבר העניין אפשרי, הרי שיהיה קשה ולבטח ייקח כמה שנים טובות להוכיח זאת בבית משפט.

זה קרה בעבר, וזה יקרה בעתיד

תחום הקניין הרוחני ברשת הוא עוד אחד מעשרות סוגיות משפטיות שהתקדימים עליהן נקבעים ברגעים אלו ממש וכל יום אפשר לקרוא על פסק דין חדש שקובע אמות מידה והתייחסות לנושא לכאן או לכאן. בהיסטוריה המשפטית של תחום המחשבים זכורים כמה מקרים ידועים כמו תביעת "Apple" את "Microsoft" באשמת העתקת ממשק המקינטוש הידידותי והחביב (תביעה שלא הצליחה ולראייה כל גרסאות ה-windows מאז 1988) ובימים אלו "Adobe" תובעת את "Macromedia" על העתקת ממשק הפוטושופ במוצריה (מי היה מאמין שאפשר לרשום פטנט על תפריטים צפים).

רשת האינטרנט נתפסת לעתים קרובות כאזור מפורז מחוקים ואחריות, בו "איש הישר בעיניו יעשה". בעיני רבים, אתר אינטרנט הוא סוג של עלון מידע וירטואלי שאם יש בו איזה שטאנץ גרפי מעניין אז ודאי שאפשר "לשאול" אותו בחינניות ולכלול אותו באתר שלך כסימן לסולידריות ואחווה בין בוני האתרים.

אתרים כיום הם הרבה מעבר לאוסף פקודות HTML ותפריט דינמי בפלאש. הם מוצר מחושב שעלות התכנון, ההפקה והאחזקה שלו יכולים להגיע למיליוני דולרים בשנה (חברת "פורד" משקיעה באתר שלה שישה מיליון דולרים בשנה). רק מתבקש שיגנו עליהם תחת אותו מעטה משפטי שנקרא "זכויות יוצרים" כי אחרת כל אחד יעשה בדיוק מה שעשה 2bet.co.il ל- Ynet.

ההימור האחרון
למרות שהתכנים שונים לגמרי, בגלל שה- LOOK זהה וממנו נגזר ה-FEEL אז אפשר להניח שמי שעומד מאחורי אתר ההימורים ניצב מול איום תביעה ממשי. למרות שרק עיוור לא יכול לראות שהם פשוט הניחו נייר פרגאמנט שקוף על המסך והעתיקו את קווי המתאר של האתר, זה לא יהיה פשוט ובטח ויתן הזדמנות לכמה עורכי דין מדושנים להתפלסף ולתמרן בעולם החוקים הצמיגי הזה של האינטרנט.

2bet.co.il היה יכול להיות מיצב רשת גאוני אילו היתה לו אמירה מהסוג שהיתה לאנדי וורהול כאשר שכפל את פחיות המרק של "קמפבל". ההעתקה המדוייקת עד הפיקסל האחרון אך עם תוכן אחר, פרדוקסלי, אוונגארדי או סתם מטופש היא בהחלט משהו שיכול להיות זרם באמנות האינטרנט, אך במקום זה מדובר בעוד אתר ישראלי שנראה כמו בדיחה לא מוצלחת של אחד באפריל ודוגל באותה אמירה ערסוואטית "נראה אותך, תוכיח!".

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: