גיים אובר

ערן מחלו

עקב קשיים טכנים הכתבה פורסמה באיחור.

גם בגיל 31, יותר מעשרים שנה אחרי ששמתי את הידיים שלי לראשונה על קונסולה של אטארי, אותה התרגשות אוחזת בי כשאני שומע את צירוף המילים "משחקי וידאו".
וכך אני מוצא את עצמי מדווש במהירות בעשר בבוקר אל עבר מוזיאון א"י, שמארח בימים אלו ממש את "גיים און" – פרוייקט בריטי-סקוטי שסוקר ומאגד את עולם משחקי המחשב בארבעים השנים האחרונות.

עשרים דקות של דיווש מאומץ שמזכיר לי שאני כבר מזמן לא ילד (בגוף), אני מנסה לתאר לעצמי איך תיראה התערוכה. בעיני רוחי אני מדמיין עשרות ילדים רומסים אחד את השני בדרך לסיבוב קצר של "TEKKEN", בוכים מול התור הארוך בביתן של "מקס פיין 2" ועומדים משתאים בתדהמה מול הדינוזאור ששמו "פק מן".

עשר בבוקר במוזיאון א"י. בוקר של סוף חג ארוך, הרחובות וגם המוזיאון נראים כמו אופציה אחרונה לבילוי אצל עם ישראל, שנראה כי את הימים האחרונים של סוכות מעדיף לעשות בבית. תור זעום משתרך לו בכניסה לאוהל הלבן והמפלצתי של התערוכה, שעשתה עלייה בחסות חברת הכבלים HOT. את פני מקבלת מכונת ארקייד של PONG, מחלוצי הז'אנר, ולמרות שהיא כבוייה, רפליקה שלה פועלת על מסך ענק בצמוד, ואני מדמיין לעצמי כמה שטרות ירוקים היו מוכנים לעבור לצד של מי שיסכים להיפרד מפריט האספנים הנדיר הזה.

הלאה. שני שולחנות משחק מראשית האייטיז, אחד של SPACE INVADERS והשני של PACMAN עומדים אחד ליד השני, ושני ילדים נלהבים שהוריהם עוד לא נפגשו כשהמכשיר היה להיט, מנסים להבין איך להפעיל את השולחן המוזר. מצחיק, האינסטינקט של הדור הרך מורה להם ללחוץ על המסך, אבל לא, זה לא טאץ' סקרין, והם בורחים מהגוש השחור בבהלה מהולה בתמהון. אני ניגש ביראת כבוד על שולחן ה SPACE INVADERS, מלטף אותו כאילו היה מינימום ירך של פטרישה ארקט ומייד חווה פלאש בק – 1980, מגדל שלום, אסימון אחרון...אחחח, היו ימים!

אחרי שגל הנוסטלגיה ששטף אותי נרגע מעט, הצלחתי להתעשת ולהתחיל להבין את מבנה התערוכה. החלל הענק והמרשים חולק לחמישה עשר מתחמים, כשלכל מתחם נושא משלו.

המתחם הראשון, כמו שבטח הצלחתם להבין, היה מתחם המשחקים המוקדמים, ואירח, בין השמות שהזכרתי, את "קומפיוטר ספייס" העתיק והמכוער להפליא של מילטון ברדלי, ואסטרוידס, מכונות שכיף לפגוש שוב, וקצת פחות כיף להשתמש. מפליא עד כמה גרפיקה פיקסלארית ראשונית ו 16 צבעים עשו לנו את זה פעם...בכל מקרה, אוסף מרשים שגילו (כמעט) כשחר הימים וערכו הכספי כתקציב שנתי של מדינת ישראל לפחות.

המתחם השני, מתחם קונסולות המשחק, הוא מתחם ענק ומרשים במגוון שלו. לא ציפיתי לפגוש שם כל-כך הרבה חברים ישנים וטובים. מי לא היה שם : אטארי, סגה, נינטנדו, קומודור 64, מגנהווקס, סוני ומייקרוסופט, ועוד חברים מתחום התוכנה כמו וונדר בוי הנצחי (שלשחק בו זה כמו לרכב על אופניים, או על סקייטבורד...), גולדן אקס, גרין בארט, אר-טייפ ועוד ועוד. היו שם כל-כך הרבה זכרונות מתוקים, שבשלב מסויים זה הרגיש כאילו מתתי בגיל 12 ועליתי לגן-עדן.

מתחם משפחות המשחקים היה המתחם הבא, שחולק לז'אנרים כמו משחקי אקשן, קרבות, (איפה TEKKEN איפה?!), נהיגה (איפה גראן טוריסמו איפה???), סימולציה, משחקי תפקידים ומשחקים מרובי משתתפים. באיזור הזה התרכזה רוב הפעילות בעצם, אולי משום שרוב המשחקים היו פחות או יותר עדכניים וקלעו למכנה משותף הכי רחב.

המתחם הרביעי והמרתק ביותר, לדעתי, היה מתחם ייצור ושיווק המשחקים. שם למדתי איך נראה סטורי בורד של משחק, ראיתי סקיצות מוקדמות של דמויות וסקרין שוטים אמיתיים של סביבות העבודה של האנימטורים (3d Max). היכל תהילה מוגזם הוקדש שם לטומב ריידר ולפוקימון, לעומת קיר מרתק של GRAND THEFT AUTO, עם תרשימי זרימה וסטורי בורדים אמיתיים.

המתחמים החמישי והשישי סקרו את המשחקים לפי תרבויות, הראשון ביקר בארה"ב ואירופה, והשני הרחיק ליפן. אז אם עוד יש לכם ספק, האמריקאים והאירופים אוהבים לירות ולפוצץ דברים, לקלוע קצת סלים בזמן שהם תוקעים איזה ביג-מק מול המסך, ולראות כמה שיותר דם. היפנים, מאידך, אוהבים מאוד לשיר ולרקוד (דה?!), אבל עם זאת נותנים דגש רציני ללוק של הדמויות ושל הסביבות שלהן ומקפידים על כל פרט קטן בעיצוב.

מה שמוביל אותנו למתחם שבע, מתחם הדמויות, מעין מיני-מקדש לסופר מריו, סוניק האגדי וגרורותיהם, מרמת הסקיצות לרמת הפוסטרים לרמת המשחקים עצמם. אין מה להגיד – מפאק-מן לסוניק המעצבים והאנימטורים עברו שנות אור של התבוננות פנימית וחיצונית, בגרות של שפה הגרפית וצבעוניות.

במתחם השמיני רוכזו משחקי ילדים ומשחקי כף יד כמו הגיים ווטש דונקי קונג של נינטנדו, גיים בוי, סיימון הפרה-היסטורי ועוד. בשולחן עגול עם כיסאות מיניאטוריים (מה למבוגרים אסור?), רוכזו הלהיטים של אז, ועצוב להגיד שאת הילדים של היום זה מעניין כמו למצוא טיל קאסם באמבולנס של האו"ם. בלי ספק האזור השומם ביותר של התערוכה.

מתחמים תשע ועשר התעכבו על סאונד וקולנע במשחקי וידאו, והדגימו את Rez, משחק אינטראקטיבי של אקשן שיוצר רצפים של סאונד, לצד ביפים מעצבנים של המשחקים המוקדמים, מול פוסטרים של סופר מריו וטומב ריידר לצד ROGUE LEADER המעולה של לוקאס-ארטס.

מתחמים 11-14 סקרו בקצרה קיצונית את משחקי הרשת, המגזינים של התעשייה ומשחקי ארקייד עכשוויים ועתידיים. כנראה שנגמר למארגנים שם הכח, כי זה נראה יותר כמו המחסן של התערוכה. במיוחד איזור משחקי העתיד, שהציג כפפת וירטואל ריאליטי (עתידני לאללה), משקפי וירטואל ריאליטי (אמא'לה, מדע בדיוני ממש) ועוד זוטות.
נקודת האור היחידה שם הייתה משחק הפינגפונג הוירטואלי. מצחיק לאללה לראות אנשים חובטים באויר מול מסך ושחקן מונפש שמחזיר חבטה ואשכרה נהנים מזה.

כל המבוך המצפצף ומהבהב הזה הוביל לפאנץ' ליין של חברת הוט, שהרי העמידה את התערוכה הזו, כמובן, כדי למנף את אחד מהשירותים האינטראקטיביים שהיא מציעה לקהל לקוחותיה, משחקי הטלוויזיה האינטראקטיביים. במתחם המרהיב ביותר בתערוכה בהיתי, במשך שתי דקות אולי, בשלל מסכי פלזמה זועקים צבע ותוכן בלתי מעניין בעליל ומקדמים את האג'נדה של הוט. פיצוצים, בחורים, בחורות ומשחקי טריוויה החליפו מקומות על המסך, ואני, שיכור משעה וחצי של מנת יתר דיגיטלית, שמתי את משקפי השמש וחזרתי לאור יום.

לסיכום, הפתעה טובה, טובה מאוד חיכתה במוזיאון ארץ ישראל. הזדמנות להרחיב את הדעת בכל מה שקשור לז'אנר הצעיר לנצח הזה שנקרא משחקי וידאו, פלוס הזדמנות לשחק חינם בארקייד שלא תמצאו בשום מקום אחר לא מתרחשת יותר מדי פעמים בחיים. מי יודע, אולי לכמה רגעים תהפכו, כמוני ממש, שוב לילדים.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: