אודללה - החיים הסודיים של אובייקטים מפוזרים

יערה שחורי

נט.ארט מאת תמר שחורי

אני מביא כל מה שאני מוצא.
לא כל מה שנוצץ הוא זהב.
אבל אני מרים
כל מה שנוצץ.

אבות ישורון, "האוסף", השבר הסורי-אפריקני.

אוסף, בהיותו יותר ממאגר סתם - של חפצים, אנשים, בולי דואר - הוא רוחש חיים. זוהי צורה אורגנית של קיום שמקפלת בתוכה סידור נוקשה ולעיתים שרירותי להפליא של תכולת העולם. אוסף נבנה מתוך חיפוש; פעמים רבות ממוקד, מובנה, מתואם ולא פעם אקראי לחלוטין. המשורר אבות ישורון הרים כמעט כל מה שמצא ברחוב ושמר במגרת שולחנו. לא נכון יהיה לכנות את ישורון אספן, ולו רק משום שהדימוי החנוט והמאורגן שמעוררת המילה אינו תואם את דמותו. לא, אבות ישורון אולי היה "זה שאוסף", כפי שהיה גם מי שזוכר, או מבקש לזכור. אבות ישורון אסף באופן לא בררני. הוא אמנם יודע שאפשר לחלק את מה שאתה בוחר לאסוף מהעולם ל"זהב" ו"מה שאינו זהב", אך קריטריון האיסוף שלו הוא אחר. המשורר מתכופף ואוסף דווקא את מה שהפתגם קורא לנו להיזהר ממנו משום שהוא לכאורה חסר הערך- את מה שנוצץ.

במגירה אוסף של בלאי.
חתיכות של כרום. מפתח בלי רגליים.
מסמר מרבה שיניים. שאני רץ מן החוץ,
כמערה חיה מסתורית, שאני חוצה כחץ במצח.

לחפצים שנאספו כבר אין תועלת. הם בלאי. לא עוד אובייקטים שימושיים. אבל דווקא לאחר שיצאו ממחזור המוצרים, נאצל להם שימוש חדש, מסתורי. מתחולל סביבם מעין פולחן שרידים. הם נדמים כאחרונים מתוך חיים ועולם מתכלה בו היה להם שימוש ברור ויאה. האיסוף אם כך, לא נערך לפי סדרה בוטנית, או סדרת בולים. זהו איסוף הדחוי, הנוצץ שאינו זהב, אך בעצם פעולת האיסוף והשימור (במגרה, באתר אינטרנט) ניתנת לו משמעות וחפץ מחודש. אולי זוהי עבודת הזיכרונות.

שאני כולי בחוץ מביט, בכל מרבה עיניים.
חתיכות ניקל, כרום, ברזל,
אני לא יודע ממה זה בא.
שיירי עצמות. שערות רגליים. ממי הם?

Oodlala היא אוסף של זיכרונות. האובייקטים שמופיעים באתר, נמצאים בתוכו לא בגופם המוחשי אלא דרך הסיפור של בעליהם. האובייקטים ב Oodlala מקבלים חיים שניים, כמו הזדמנות נוספת דרך הסיפור שמסופר סביבם. הם הופכים לנקודות ציון במפה שהולכת ומתרחבת, אבני בניין בקיר זיכרון. מעתה הדברים נקשרים לאובייקטים נוספים, העצם הייחודי הופך דומה, שייך. לעיתים האובייקט ייוותר כמעט כשהיה, אך עם שם והגדרה חדשה: "פריט בודד". האובייקט מועבר מהזיכרון הפרטי, טעון ככל שיהיה, אל רשת רחבה של סיפורי זיכרון. במובן מה מתרחש עבורו האקט הלשוני-חברתי של מעבר מהאסוציאציה לקונוטציה. מזיכרון אחד , שנישא על ידי זוכר אחד לקישורו בתוך זיכרון של קהילה שנבראת מתוך זיכרונות, שעושה את "עבודת הזיכרונות". זוהי קהילה מדומיינת, פיקטיבית, שאזרחיה אינם מתחייבים על זהות מונוליטית של אני או של אנחנו. קהילת Oodlala היא קהילה של זוכרים, אך המשותף להם אינו זיכרון קולקטיבי אחיד. החלקים המרכיבים אינם נעלמים בשלם גדול מהם. גרגירי הזיכרון המצטרפים זה לזה , אך בה בעת נושאים גם את קיומם הקדום, הפרטי. ההיזכרות היא פעולה נמשכת, מתועדת, מתרחבת גם כשלכאורה הדבר שנזכר הוא שולי, לא מובן; שיירי עצמות, מפתח בלי רגליים.

כל זה מונח כאשר אני חוצה חוצות.
פחת בשרנו מתאו מכוניות, הרהורים בדרך, סבוב, מלכוד, ברזל נופל מן הכוחות.
כל אחד אומר שלו. כל אחד מביט לי בידי.
לא כל מה שנוצץ הוא זהב.

יש משהו מעורר שקט בידיעה ש Oodlala היא בנמצא, גם אם במרחב סימבולי ובאופן מופשט. האפשרות שנוצרת עבורנו- להתערב במה שאנו זוכרים, ובתוך כך במובן מה גם במה שנשכח- כמעט מנחמת, אך גם מעוררת מודעות אל האין. האוסף של Oodlala הוא מעין מענה אקטיבי לריק, לכל מה שנבלע, לכל עשרה דברים שהיו לנו, שהיו ברשותנו, בידנו, ונעלמו. הנה, משהו יכול להישמר, להזכיר, להמשיך להתקיים ולא משום שהוא המנצנץ ביותר. יש דבר מה ב Oodlala הפונה אל האמונה היסודית, הילדית, שלחפצים יש חיים גם בלעדינו, כמעט כמו ב"פרחיה של אידה הקטנה" להאנס כריסטיאן אנדרסן, הבובות והפרחים מקיימים עולם שוקק אחרי שהדלת נסגרת והאור כבה. החפצים כמו מתעקשים לקיים בדמיוננו קיום חתרני שזוכר את עצמו. ואילו אנו מתעקשים לזכור את החפץ, האבן, תמונת הפספורט, את הצילום של צומת ריק, בסמוך אלינו. לסמן שהיינו שם ואנו יכולים שוב להיות עכשיו. כעת אנו מוגנים בזיכרון שלנו בתוך קהילה שזוכרת אותנו. ביכולתנו לייצר דמוקרטיה של זיכרונות בתוך העריצות המשתררת של השכחה.

אבל כל אחד רוצה לאסוף.
כל המפול הזה, כל היבולת הזאת, כל הארבהרוש הזה, להיכנס
לאוסף. ואני מרים
כל מה שאני מוצא.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: