האם מותר לי לעזור לצה"ל לנצח?

נעמה כרמי

מה רשאים יחידים ומדינות לעשות ברשת. על עצמאות וחתרנות מול שלטון החוק.

כאשר מתנחלים יוצאים לשרוף שדות של פלסטינים, או כאשר מפגינים ישראלים סוקלים באבנים את מסגד חסן-בק ביפו, ברור לנו כי זוהי התנהגות שאיננה קבילה במדינת חוק דמוקרטית. הביטוי השגור לתיאור פעולות אלו הוא "לקחת את החוק בידיים", אם כי זהו ביטוי שגוי ואומלל, משום שהחוק איננו מאפשר (לא לאזרחים ולא למדינה), בשום סעיף, להצית שדות של אזרחים או לסקול באבנים מסגד. נכון יותר יהיה לכנותן "פעולות המנוגדות לחוק". אבל האינטואיציה שמאחורי ביטוי זה היא ברורה, ומשמעה שבעוד שישנן פעולות שמוצדק כי הרשויות ינקטו - בתנאי שהן מורשות בחוק ויעמדו בביקורת משפטית - אין אלו פעולות שמותר ליחידים לנקוט בעצמם.

לעומת זאת, הצדיקו רבים את המתקפות הוירטואליות ההדדיות של ישראלים ופלסטינים בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה במצב המלחמה ששורר בינינו לבין אויבינו. מתקפות אלו - בעיקר על-ידי "שלילת שירות" (DoS) על-ידי הצפת האתר בתעבורה עד לקריסתו - תוזמרו לא רק על-ידי משלוח מאסיבי של דואר אלקטרוני שיידע את הגולשים אודותיהן, אלא גם בסיועם של אתרים שונים, שפרסמו את דבר המתקפה המיועדת ומועדה. 80% מהמשיבים לסקר שערך ערוץ המחשבים של Ynet באותם ימים הצדיקו את הפלת אתרי האינטרנט של החיזבאללה.

האם מותר לי לעזור לצה"ל לנצח? תשובתי לשאלה, כפי שאסביר מייד, היא שלילית, בין אם מדובר ברשת ובין אם מחוצה לה. תשובה זו תתבסס על הצדקה, מסורתית ביסודה, לסמכות המדינה ולחובה לציית לחוק. בניסוח אחר, יש המעדיפים לכנות אותה "מונופול האלימות של המדינה". אך תחת שתי הכותרות, קיימת הבחנה מובהקת בין מה שמותר ליחידים לעשות לבין מה שמותר למדינות לעשות, למרות שלשניהם כאחד אסור לעשות הכול.

האמנה החברתית

מדוע, אם כן, מותר למדינה - בתנאים מסוימים - לעשות דברים שאסורים על האזרחים? כדי להבין את התשובה, עלינו לחזור אל המאה ה-17, למסורת שנקראת "האמנה החברתית". נניח, בתור תרגיל מחשבתי, מצב של היעדר נורמות. מצב זה קרוי על-פי רוב "מצב הטבע", לא כי זהו מצב טבעי כל שהוא, אלא כי כל נורמה היא מלאכותית, יציר של חברה אנושית. זה איננו מצב שהתקיים בהיסטוריה, אלא תיאור של מצב היפותטי. מצב זה, אומר לנו הפילוסוף תומס הובס, בו מתקיים שוויון בין כל בני-האדם - מביא לאי-ביטחון; מפני שבמצב הטבע כל אחד עושה מה שהוא יכול ורוצה, כשהמסגרת המגבילה היחידה היא האפשרויות הפיסיות והמנטאליות שלו. ומכיוון שאין מה לעשות כנגד הסכנה הזאת, נוצר אי-ביטחון, שבתורו, מביא למלחמה. מסקנתו של הובס, לכן, היא כי ב"מצב הטבע" תתקיים תמיד מלחמת הכל בכל: כל-אחד ינסה לחסל כל-אחד, כדי לקדם סכנה אפשרית. במצב כזה, אומר הובס, "האדם חי חיי בדידות, חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים".

המסקנה היא כי מצב כזה הוא בלתי-רצוי מנקודת מבטו של כל אדם רציונאלי, כי אין בו ערובה לשום דבר. מכאן נובע כי מצבים מסוימים בהם מתקיימות נורמות הם עדיפים - מכל נקודת מבט - על "מצב הטבע". כדי לצאת מ"מצב הטבע", עלינו לוותר על חלק מהחופש שלנו, שעד עכשיו היה מוחלט, אך גם מסוכן. ובתמורה, נרצה שכל-אחד יוותר עליו. הנכונות לוויתור חייבת להיות הדדית - כלומר, בתנאים הוגנים - אחרת לא תהיה מוטיבציה לאיש לוותר. לעומת זאת, ויתור מקביל של כולם על אותו חלק מחירותם, תבטיח כמעט לחלוטין שאיש מאתנו לא ימות סתם כך כשלמישהו יתחשק להרוג אותו. זוהי הצדקה רציונאלית לקיום נורמות: האדם הרציונאלי מעניין בקיום נורמות כי הן מאפשרות לו מצב שעדיף על "מצב הטבע". זהו, בלשון המסורת של האמנה החברתית, "המצב המדיני", שמתאפיין בעובדה שמתקיים בו הסכם: בחייהם המשותפים של האנשים שולטת מערכת נורמות שלמה, שהם קיבלו על עצמם מרצונם הטוב.

יש לנו, אם כן, תשובה לשאלה "מדוע עלי לשמור על ההסכם?", או, בניסוח אחר: "מדוע עלי לציית לנורמות?" התשובה היא כי הפרה חד-צדדית של ההסכם - אפילו כשאיש לא נפגע מכך ישירות - היא פגיעה בשותפי ההסכם ההוגן. היחס שלנו לחוק מסוים הוא אף פעם לא אל החוק כשלעצמו אלא נגזר מהמערכת הנורמטיווית כולה; וכאשר זהו הסכם הוגן - מוטלת עלי חובה לציית. חשיבותם של הנורמות, הכללים והחוקים שיוצרים לעצמם בני-אדם כשהם חיים בחברה נובעת מן העובדה שבלעדיהם, נחזור בעצם אל "מצב הטבע", שבו החוק היחיד ששולט הוא חוק הג'ונגל. ההסכם החברתי מגן לא רק על חלק נכבד מהחירויות שלנו, אלא גם על עצם חיינו.

המדינה במקום האזרח

כאשר בני-האדם מוותרים על חלק מן החופש שלהם, הם למעשה מעבירים אותו אל המדינה, תמורת החובה שהיא לוקחת על עצמה להגן עליהם. הנקודה הזאת מתבררת כאשר אנו מסתכלים על תביעה בגין עבירה פלילית, כלומר, בגין הפרה של ההסכם מצד אחד האזרחים. בכתב התביעה לעולם יהיה רשום: "מדינת ישראל נגד פלוני". זאת אומרת, לא הקורבן הוא המאשים אלא המדינה, מכיוון שהעבירה שבוצעה מפירה את כללי ההסכם. מאחר שאחת הסמכויות המרכזיות שמקבלת המדינה מאזרחיה היא סמכות ההגנה והשיטור, המשמעות היא כי אזרחים אינם פותחים במלחמות פרטיות, לא בינם לבין עצמם ולא כנגד גורמי חוץ.

אם כן, ישנם דברים שמותר לרשויות המדינה לעשות ואילו על האזרח - הם אסורים. מותר לשוטר לחפש אחרי סמים או לעצור אדם לחקירה, פעולות שאסורות עלי. מותר לשופט, כשהשתכנע כי זה הכרחי, להוציא צו חיפוש או לאשר ציתות לקו טלפון, בעוד לי אסור להיכנס לחפש בביתו או להאזין לשיחותיו של אדם. מותר למדינה לנהל מלחמה בתנאים מסוימים, אך ההשתתפות בה מותרת לי רק כחלק מן הכוח הצבאי של אותה מדינה, בכפוף לחוקיה. מכאן, ברור כי לא רק שאסור לאזרחים לעשות את מה שהחוק אוסר, אלא גם את מה שהחוק מתיר רק לרשות מוסמכת. ממשלה יכולה לשקול את האפשרות של מלחמה וירטואלית, נגד אתרי אויב, כחלק ממדיניות ביטחונית-אסטרטגית כוללת. השיקול הזה יקח בחשבון גם מגבלות מהותיות- מוסריות וגם מגבלות תועלתניות. אבל ברור כי מעשים כאלו אסורים על האזרחים כפרטים. בדיוק כפי שאסור לאזרח לצאת למארב פרטי, או לתקוף בעצמו את כוחות החיזבאללה, כך גם אסור לו לתקוף וירטואלית את האתר שלו.

הרשת היא מראה

מרחב האינטרנט עדיין לא ביסס לעצמו במובהק נורמות של התנהגות המותאמות למאפייניו המיוחדים. אבל ניתן לומר באופן נחרץ שני דברים. ראשית, כי כמו בכל אינטראקציה אנושית, גם באינטראקציה הוירטואלית חייבים להיות כללים, חייבות לשלוט נורמות. כי "מלחמת הכל בכל" - גם באינטרנט - איננה לטובתו של איש. שנית, כי גם בהיעדר כללים מובחנים, יש להחיל על עצמנו את אותם כללים להם אנו מצייתים מחוץ לאינטרנט. המחשבה שבאינטרנט זה מותר כי יותר קשה לתפוס אותך (מעבר לכך שמעשית היא לא מדויקת), איננה עולה בקנה אחד עם המהלך שתיארתי קודם, על-פיו כל הפרה חד-צדדית של הסכם הוגן היא פסולה באופן מהותי.

מלה אחת נוספת על חוסר היעילות שבהפצצות הוירטואליות, מעבר לאיסור המוסרי. פקודת ה"פינג" היא מן הפקודות הפשוטות ביותר שאפשר לבצע במחשב. ככל שמדינה מפותחת יותר טכנולוגית, כך גדלה הסכנה שצפונה לה מטרור מחשבים, שכן בדרך הטבע היא תפסיד יותר מיירוט תעבורה או מהקרסת שרתים מאשר מדינה שכמעט ואיננה מחוברת לאינטרנט. על-כן גם במבחן התועלתני, יש לנו מה להפסיד יותר משכנינו במלחמה הזאת. כשמדובר בפעולתה של המדינה, הרי בהנחה שזוהי פעולה מותרת, השאלות שיישאלו הן מתחום ההרתעה, "מאזן האימה", ושאר קטגוריות של תורת המשחקים ואינטראקציות רציונליות.

יופייה של הרשת הוא בהיותה פתוחה ודמוקרטית במובן העממי של המלה. בפני כל-אחד פתוחה האפשרות להקים אתר שיילחם - בתעמולה - נגד התעמולה שמפיץ החיזבאללה, או כל ארגון עוין אחר, באתר האינטרנט שלו. באותה מידה שקיימת האפשרות כי האינטרנט ינקז דחפים אלימים ובלתי-מרוסנים, קיימת האפשרות שניצור ממנו מופת לאופן בו יכולה להתנהל חברה אנושית דמוקרטית ושוחרת שלום.

מאמר זה הוא תקציר של הרצאה שניתנה בכנס השנתי של עמותת אשנ"ב,29.6.2001

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: