אז אני אעלה פה את עמדת האומן המיוסר, מכיוון שאמיר העלה פה כמה הנחיות למעצב שעקרונית אני לא חולק עליהן, ובכל זאת...
עיצוב בפרט ואומנות בכלל, נתפסים בארץ כמשהו שכל אחד יכול לשלוח בו את ידו ואף להצליח. ענייני כשרון ונסיון כלל לא עולים פה על הפרק. אם יש לך ת.ז ישראלית אתה יודע לעצב. ולא רק שאתה יודע לעצב, אתה גם תסביר לשף איך צריך להכין לך את המנה ולאדריכל מה צריך ומה לא צריך לעשות ולמהנדס שלך אתה תמלמל בצד שפל-קל זה בסדר, וסמוך עליי, אני יודע.
אז נכון, כולנו יודעים וכולנו חכמים גדולים, ולכן הרשת פשוט מתפוצצת מרוב אתרים ישראלים שבנויים ומעוצבים נכון.
הלקוח תמיד צודק, זה נכון, אבל הלקוח המון פעמים פשוט לא מבין את המדיום או את הצרכים של הצרכנים/גולשים. ומה לעשות, כולנו נתקלנו בלקוחות עם רעיונות מזעזעים או סתם חוסר טעם מוחלט.
ושוב אני נאלץ להסכים עם אמיר שצריך למלא אחר דרישות הלקוח, כי זה המקצוע ואנחנו ספקי שרות, אבל במסגרת התפקיד של מעצב ציוני גאה, הגיע הזמן שנתחיל להסביר ללקוחות שלנו, ככה בעדינות, איך צריך לפעול ולהיראות אתר ולמה כותרת בחרדל מהבהב,חמש תמונות של לקוחות מרוצים בעמוד הבית, פונט בגודל שמונה וקצת חומוס-טחינה-צ'יפסלט, לא יראו כל כך מוצלח על המסך ולא ימלאו את היעוד שאמור למלא חלון הראווה הזה.

אני קודם כל חושב על איכות !
לקוח שמגיע אליי, עושה זאת לאחר ביקור בתיק העבודות שלי:
http://www.kitsh.co.il

הלקוח רואה עבודות שונות שעשיתי ללקוחות אחרים, הוא מבין את הקו העיצובי שלי, את הצבעים והסגנון - ועושה חושבים האם זה מה שהוא מחפש עבור הפרוייקט שלו.

YNET שכרו את נוויל ברודי בגלל האיכות והסגנון - הם לא ביקשו ממנו להתאים את עצמו לקו עיצובי אחר או לרמת מחירים אחרת (אני לא צריך לספר לאף אחד פה מה המחירים בתחום האינטרנט בישראל לעומת באירופה או ארה"ב).

שידורי-קשת השקיעו בסטודיו "מאנטיס" בגלל סגנון עיצובי מסויים, קו נקי וצבעים נעימים ובולטים, הם לא יעיזו לפנות אל מנהל הסטודיו (רונאל מור) ולבקש ממנו להתחיל לעבוד בסגנון של המעצבים ב"ספיה" או ב"ג'ינג'ר".

בוודאי שהמעצב חייב להיות פתוח וקשוב לבקשות הלקוח.
צבעים אהובים, סגנונות מועדפים, אלמנטים או תמונות בהם להשתמש בעבודה - אבל המכלול וההיתוך הסופי של כל האלמנטים לעבודה גרפית סופית אחת - זו העבודה שלי, של המעצב.

אחת הבקשות שלי הייתה להרים גוף ישראלי למעצבים, שיקבע סטנדרטים מסויימים ללקוחות הבאים לבקש עבודה: מחירי מינימום, זמני הגשת עבודה (מי לא ספג צעקות מלקוח שביקש עבודה לעוד יומיים וקיבל אותה רק לאחר שלושה ימים?), תנאי תשלום ומספר סקיצות להגשה.

אז ככה,
הלקוח לא תמיד צודק אבל הוא תמיד הלקוח!
גם המעצב הוא לא תמיד צודק אבל הוא תמיד המעצב (או האמן),
צריך לזכור גם שהרבה לקוחות (צמיגים, רואי חשבון, וכו') הם בעצם אמנים מתוסכלים אשר אף פעם לא התעסקו בזה באמת, ובמקרה, העיצוב שעושים עובר החברה שלהם הוא ההזדמנות להוכיח עד כמה שהם מבינים ומבוזבזים, אז...
תריך לתת ל-2 הצדדים לדבר (ואם זה נקרא דיאלוג אז בסדר) ולמצוא את הדרך ששני הצדדים יהיו מרוצים בסוף, לא קל אך אפשרי,
ושוב יש לזכור שהלקוח הוא זה המאפשר למעצב את אומנותו וחוזר חלילה

אורן, השאלה היא עדיין האם אתה בתור מעצב תדחה עבודה בגלל שדרישות הלקוח או התיקונים שהוא דורש לא עולים בקנה אחד עם האינטגרטי העיצובי שלך.

ברור שאם אתה מעצב מצליח כמו מר ברודי אתה יכול להרשות לעצמך לסנן לקוחות שלא יודעים לסנן את עצמם. אבל רוב העמחא פשוט רוצים לגמור את החודש ובשביל לעשות את זה הם יעצבו ולעיתים יקללו לא מעט תוך כדי.

אתה רוצה להגיד שאתה לא?

הוא אומר, שראינו כבר מעצבים שאין להם מושג על מה שהם עושים, שהם לא מצליחים להבין את הנושא או המטרה לשמה הם נקראו לבצע עבודה.
תפקיד המעצב הוא לנסות לתרגם את רצון לקוחו לשפה ויזואלית מתאימה למדיה בה הוא פועל.
יש בין המעצבים כאלו מוכשרים ואחרים שאין להם מושג מה הם עושים שם.
כמו בכל נושא, גם כאן הדיאלוג הוא כמובן הפתרון האולטימאטיבי, אך רבים המעצבים שהופכים חרשים בדיאלוג זה, ודמות האומן המיוסר עולה מיד במחשבתם.
תפקידו של המעצב הגרפי הוא לא בהצגת רעיונותיו אלא בהצגת רעיונותיו של הלקוח, לא רק בגלל שהוא בעל הממון אלא בשל הבנתו את המאטריה אם כי לא בהכרח את המדיה.
וכבר כולנו ראינו אתרים מכובדים בהם העיצוב, גם אם יקר, היו בושה לכל טעם שהוא.
בקיצור, קצת צניעות לא תזיק.

נירה

מכיוון שאנחנו גם ישראלים, וכאלה הם בדך כלל הלקוחות שלנו, אנחנו מכירים היטב את ה"אני יודע על מה אני מדבר, למה לי להקשיב לך, אני יודע יותר טוב ממך" וכך הלאה.
פעם חשבתי שצריך לחנך את העולם. בעניין גישה חזותית, לפחות.
אני מספיק שנים במקצוע הזה (וגם בעולם הזה בכלל) כדי להבין שאי אפשר לחנך אף אחד. הרי גם ביננו המעצבים יש חילוקי דעות, האינטרנט והעולם בכלל מוצף בכל מיני דברים - גם יפים וגם מזוויעים.
השאלה היא - מה אנחנו עושים. והתשובה היא כמובן לא חד משמעית - אבל משהו קרוב לזה: הלקוח משלם כדי לקבל תוצאה שהוא מרוצה ממנה. אם נבנה למישהו למשל אתר מדהים לטעמנו ולדעתם של כל הסובבים אותנו אבל הלקוח שלנו לא יהיה מרוצה - לא עשינו כלופ. הרי זה כמו לקנות שמלה: אני לובשת אותה, וגם אם מישהו ינסה לשכנע אותי שהיא מדהימה ואני מרגישה שהיא לא מתאימה לי - אני זו שלא אהיה מרוצה.

ומצד שני - יש קווים אדומים שלא עוברים אותם: כבר החזרתי בשלושה מקרים שונים את העבודה ללקוח שרצה דברים שהקיבה שלי לא יכלה לשאת.
אז הפסדתי שם קצת כסף, אבל המצפון שלי די שקט...

זה שם המשחק.
עיצוב הוא תרכובת אישית של כשרון ונסיון. כמובן שתהליך לימודי במוסד גבוה יכול רק להוסיף לעומק ולהבנה. ובקשר ללקוח - דרוש שימוש בכלי מכירה אפקטיביים, שרוב האנשים היצירתיים צריכים לעמול קשה כדי לפתח אותם - בקיצור - להיות חצי פסיכולוג ולשדר אסרטיביות והתלהבות בהצגת התוצאה ללקוח. ותאמינו לי שזה בדרך כלל עובד.

אינטגריטי שומר על אחד הפרמטרים השיקוליים החשובים מכל - מוניטין.
אז עדיף "להעיף" לקוח אחד או שניים שרוצים אתר צהוב זוהר עם דינוזאורים וסמיילי תלת מימדי מסתובב ובכך לשמור על מוניטין טוב, פורטפוליו מכובד ומצפון נקי; ושניים מתוך השלושה מבטיחים לקוחות נוספים.
הרי מוכר הצמיגים, שנדחה ע"י מעצב, ילך לבן דוד של אחיינו "כולו בן 14" שייעצב לו אתר משהו משהו, עם כל הבלאגן, ועוד בחינם! שיחק אותה!
...הנה הלך עוד לקוח...ואולי זה לטובה? כי על כל מוכר צמיגים יש 14 חברות סטארט-אפ, 6 איגודים מקצועיים ועיתון יומי גדול אחד.

קראתי ואהבתי!
סוף סוף מישהו מתיחס לנושא כאוב שכזה, הרי הוא: העיצוב מול הפרקטיקה. אני אספר לכם על האמת שלי למרות שהיא לא תקפה לכל אחד...
אני הגעתי מתחום האומנות והאמת שאפליו לי יצא פעם לעצב עיצובי "בורקס" אבל גם אז היו לי קווים אדומים.
גדלתי ולמדתי לאבחן עד כמה רחוק אני מוכן ללכת עם הסטיות של הלקוח ולאט לאט הבנתי ש:
All i Wanna Do is have some Fun.
זה כל מה שאני דורש מהעבודה שלי, ואם אין לי אפילו את זה שום דבר לא שווה כלום.
לא מענין אותי כמה זה עולה ללקוח, מענין אותי כמה זה עולה לי.
הלקוח הוא לא סרוסור שלי ואני לא זונה של אף אחד... לא טוב כסף, לא?
מי שמגיע אלי בא אלי בגלל שהוא מעדיף אותי ואת הסגנון שלי ולא בגלל שאני עושה לו הנחה על מזומן!
בקיצור, מעצב טוב זה כמו מועדון טוב, כלומר חושבה הסלקציה. לא לקחת כל בלוף ולא להתכופף לכל קוף. כמובן שהיום אני כבר יכול להרשות לעצמי להתנצח בגלל שאני בוחר את הלוקח ולא הוא בוחר אותי. כיום אני עובד עם חברות תקליטים כמו
MDMA ו-BNE ועדיין מפציץ באומנות משלי...
אם בא לכם לראות:
www.future-dezign.com
thats all for now folks!

קחו שלשה מעצבים שונים - תנו להם את אותו הבריף ואותו הלקוח וסביר להניח שתקבלו שלש עבודות שונות מאד, עם אותם דגשים שעליהם הלקוח אינו מוכן להתפשר.
תראו כמה מכוניות יש בכבישים. כמעט לכולן יש לפחות ארבעה גלגלים, מנוע והגה. אז מה?!
הן אותו דבר? מי שייצר אותן הוא זונה של הנהגים?
מה פתאום?!
עיצוב גרפי הוא אמנות שימושית. כמו עיצוב מוצר, כמו עיצוב פנים, כמו עיצוב אפנה.
אנחנו מכניסים את עצמנו בכל פיקסל וווקטור שאנחנו יוצרים, אבל לא רק אנחנו כלולים בעיסקה הזאת, ואחת הסיבות שרובנו נמצאים במקצוע היא, שאנחנו זקוקים לשימושיות הזאת, להנחיה ולצרכים של מישהו אחר שינחו אותנו ויסייעו לנו להוציא החוצה את מה שיש לנו להציע.
לו היינו זקוקים כל כך לחופש אמנותי מלא, היינו אמנים עצמאיים יוצרים. אבל אנחנו לא. יש לנו אופי אחר, צרכים אחרים, מבנה אישיותאחר או סתם חשבון בנק מרוקן....

אם אנחנו צריכים ליצור עיצוב יש מאיין הרווחנו ואז באמת קשה כשהלקוח מתערב אבל לרוב אנו מקבלים חומר קודם מהלקוח כבסיס והכשרון שלנו הוא להבין מהחומרים שקבלנו את הלקוח ולהתאים את עצמנו ללקוח ולא להיפך.
כשמעצבים עיצוב חדש -
NO KNOWLEDGE IS GOOD KNOWLEDGE
כמה שפחות להצמד לתבניות קודמות אליהן אנחנו רגילים ולעצב נכון אבל בהתאמה ללקוח
ואם הצלחנו לקלוע לטעמו של הלקוח בפעם הראשונה זו ההצלחה שלנו ובכך אנו צריכים לראות הישג ואם הלקוח משנה... לא להציג את העבודה כשלנו כי הרי היא לא שלנו :-)
במשך הזמן כן מצטברות כמה עבודות שמיחדות אותנו ואותן אפשר להציג בתקווה שהלקוח הבא יאהב את העבודות שלנו ויסמוך עלינו עד הסוף.
בדרך לעוד לקוח מרוצה....

אל יתהלל חוגר כמפתח... נחמד העושר הצבעוני והרעיוני אבל האפקטים משתלטים ונמאסים עד מהרה. בהקשר לדיון- עיצוב, כמו איור זו אמנות שימושית. כלומר תמיד יש מישהו שמזמין את העיצוב למטרה מסוימת ולכן צריך למצוא את האיזון בין צרכיו ליכות הקריאטיבית של המעצב לבטא צרכי הלקוח.

(שיר קטן מלפני עשרים שנה, אקטואלי לכאן)
יש לקוחות שלא רוצים להתפשר
להם תיתן רק את הטוב ביותר.
הם רוצים הכול בת אחת:
מודעה שאליה יזדעק כל אחד.
עליה להיות מושכת מאוד
אותה חייבים כולם לראות
אבל שלא תהיה גדולה במיוחד,ושהניסוח לא יהיה גס או חד
שאף אחד לא ייעלב
ושאף אחד לא ישים אליה לב
אבל, כאמור, שכולם יראו אותה
למרות שהיא תהיה קטנה וגם שקטה
שיהיה טוב ורע ויקר וזול
בקיצור: הלקוח רוצה ה-כול.

אני הכסיל היחיד ששם לב לכך שמר קיטש שם את עצמו באותה משבצת עם נויל ברודי ומאנטיס.

ממש צניעות לשמה...

המלצתי, היא להגיע לפגישה עם הלקוח
עם עבודה כמעט "סגורה", שיש בה נק'
פתוחה, עליה אתם יכולים לדון עם הלקוח,
כמובן שאתם תכינו מראש אופציות לפתרון
הבעיה/ נק' פתוחה.

ומדוע אני ממליץ על כך ?

כיוון שכמעט כל לקוח אוהב "להגיד משהו"
לשנות "משהו", כך במקום להלחם נגדו
אתם עובדים יחד איתו, מראים לו שדעתו
חשובה וכו'. כמו כן, אתם יוצרים רושם
חיובי, של מי שצופה מראש בעיות ואף
מגיע מוכן אליהן.

מודה שזה תכסיס קצת נבזי, אבל פועל
היטב.

לדעתי ל WebMaster אין זכות לשנות את אופי החברה (אלא אם היא חסרת אופי). לעומת זאת ל WebMaster יש הרבה יותר ניסיון בכל מה שקשור לעיצוב באינטרנט. בגלל שתי הטענות הללו הלקוח יכול להעביר למעצב רק את אופי החברה, ואם הלקוח יעיר פעם למעצב זה ברוב המקרים יהיה לא נכון.

מרק ואתר אינטרנט הן השוואות טובות כי שניהם מוצרים שלכול לקוח (שלא כמו למעלה הכוונה ללקוח כאן היא הגולש ולא זה שלו בונים אתר) יש טעם אחר.