רפובליקת הבננות לאן - חלק 2
אבולוציה של אתרי תוכן. תמונת מבט מפוקחת על מצבם של אתרים בישראל.
סכנת הרקבון
ההגדרה "מגזין בנות" נראית רצינית וגדולה על מה שהלך והתבסס כמסיבת פיג'אמות וירטואלית בה כל אחת מנסה להוכיח לחברותיה שהיא יכולה להיות הכי בוטה ולא מתפשרת בנושאים הכי חרמניים ורלוונטים מבחינת הלך הרוח המיני ששורר בארץ.
עם זאת, לא הכל שם נסוב סביב המשפטים "אם הוא אומר לך" ו-"אם הוא עושה לך" וכאתר שאמור לטפל בנושאים שבאמת מעניינים את הבנות אפשר לראות מידי פעם מאמרים בנושאים בעלי גוון יותר חברתי ותרבותי ופחות מתלהם וחושף שיניים. אך מאמרים אלה, כמו ביקורות הספרים למשל, נשארים מיותמים מהתייחסות ולא מעוררים את אותם הדים וגלים שמבטיחים לאתר את עיקר הקהל שלו. הם פשוט לא מעניינים את האוכלוסיה שמתגודדת בחוץ ומחכה למאמר הבא.
ואז מגיעים לאותה דילמה קלאסית בה נתקלת כל להקה אחרי שהוציאה את האלבום הראשון והמצליח שלה- "אז מה עושים עכשיו?".
נקודת הפתיחה של "בננות" היתה מצויינת אבל היא הולכת ודועכת והתכנים והמסרים התוקפניים שבאו לעשות סדר מאבדים מהחדות שלהם. כל אותן אמירות של ה"זינות הדיגיטאליות" חוזרות על עצמן ואפשר להגיד שהבננות מיצו את כל התנוחות האפשרויות.
אם מישהו מצית את עצמו באמצע הרחוב כאקט הפגנתי בשם אידיאולוגיה מסוימות, זה עדיין לא אומר שהוא יכול לפתוח בקריירה ציבורית ארוכת טווח. קיים מספר מסוים של נושאים שאפשר לטחון ולמרק בכל הקשר ביחסים הפוסט-מילניומיים של בינו לבינה וגבול לעצות שאפשר לפזר בכל מה שמסביב.
הייחוד הזה, שהיה מנת חלקו של "בננות", אותו משב רוח מרענן, הוא משהו מאוד נזיל. הוא שברירי כמו חלום טוב על ג'ניפר לופז ויכול להתפוגג בין רגע. מצד אחד כל נסיון של "בננות" להראות שיש בו משהו מעבר לעיסוק הכפייתי בסקס, שלעתים הוא מגוחך כמעט, מיורט על ידי אדישות וקריאות "בוז" מצד הקהל הנאמן ("האתר הזה הופך להיות הכלאה וירטואלית של "משקפיים" ו-YNET אתן בטוחות שלשם אתן רוצות ללכת??? אסקימו מפהק ומפנה את עצמו מהמקלדת לטובת סביח
ועמבה. " - תגובה של בנניסט ממוצע למאמר ביקורת על ספרו של הסופר המבריק וויל סלף).
מצד שני אם הבננות ימשיכו ללעוס את החומר הקיים הן מסתכנות בלהפוך להיות הקלישאה של עצמן. קרקס הורמונים מתוסכל שמשחזר פעם אחר פעם את אותו מופע של "סקס בפרובינציית ישראל הקטנה".
מילות סיכום, חלילה הספד
אני אוהב את בננות.לא את האתר (אם בכלל) כמו את עצם קיומו והצבעוניות הויזואלית והמילולית שהוא מביא לזירת האינטרנט הישראלי. תרועת הפתיחה עדיין מהדהדת בין המאמרים שמתפרסמים בקצב שלא היה מבייש אף אתר תוכן רציני עם כותבים בשכר, אבל עכשיו מתחיל קרב ההישרדות האמיתי.
להוכיח שיש פה משהו מעבר לגימיק העיתונאי שהפך את התוכנית של דנה מודן למשהו כה מעיק ומעצבן.להראות שיש עוד מה להגיד ולאו דווקא דברים הקשורים במשחקי אגו במיטה או כיצד לנצח בדו קרב הנפשי עם האמא של החבר.
התעסקות פתולוגית מהסוג הזה יכולה בסופו לגרום ל"בננות" להיראות כמו טור און לייני של "לאשה" או-"את" (הרי בלאו הכי המיינסטרים מאמץ בהדרגה את הסגנון הזה) ואני בספק אם זה הכיוון אליו הן חותרות.
זה ללכת בשדה מוקשים ולתמרן בין לא להפוך ל "עוד מגזין אינטרנט" לבין לא להתבוסס במיתוס של "פעם הן היו ממש ממש טובות". הבננות המוכשרות עוברות תהליך התבגרות כקולקטיב שעומד מאחורי אתר מצליח ואף אחד לא אמר שזה יהיה קל.
כמה שזה שווה, אני אישית סומך על שירלי וכנופייתה שבסוף האבולוציה הזאת יוכיחו שבאמת אפשר אחרת ולא רק למשך כמה חודשים, אחרת הן לא שונות מכל קמפיין פרסומי אחר שנולד לעולם עם אורך חיים מחושב, מתוקצב וידוע מראש.
אוקיינוס המידע, מדריך צלילה למתקדמים
על סוסים ואנשים
המטופלים מנהלים את גהה
עשרת הדברים המעצבנים ביותר בתפעול ממשקי DVD
דילמת השמישות-החברתית
