עשרת הדברים המעצבנים ביותר בתפעול ממשקי DVD

עדי פוירשטיין

כותרי DVD הם מזמן המדיה העיקרית לצפייה בסרטים בבית. הם הביסו בקלילות (ובצדק) את קלטות הווידיאו והחליפו אותן כמעט לחלוטין. זוהי, ללא ספק, אחת המדיות הכייפיות שהומצאו. אין כייף גדול יותר מלחקור DVD של סרט שאתה באמת אוהב (תבדקו את ה-DVD של 'דוני דארקו', למשל.) ויחד עם זאת, נדמה שאין מדיה בה ניגוד האינטרסים הבסיסי בין המדיה האינטראקטיבית לבין המדיה הליניארית בא לידי ביטוי בצורה כה מובהקת. ניגוד אינטרסים זה נובע מהעובדה שמדובר במדיה פסיבית (סרט) המוגשת לצופה במארז של מדיה אקטיבית.

יצרני כותרי ה-DVD הראשונים, שיצאו איפה שהוא בשנת 97, בישרו לנו על מדיום אינטראקטיבי חדש, בו נוכל 'לשנות את זווית הצפייה בסרט, לבחור את השחקנים, וכמובן, גם לשנות את סוף הסרט'. מכל זה נשאר מעט מאד. מעטים הכותרים שאכן עשו שימוש בטכנולוגיה החדשה כדי לבנות תרחישים אינטראקטיביים, ובדומה למה שקרה בכותרי הCDROM- האינטראקטיביים שקדמו ל-DVD, הסתבר שוב, לסיפור יש התחלה, אמצע, ו- מה לעשות - רק סוף אחד. קשה מאד לבנות סיפור אינטראקטיבי משכנע ומרגש, ובמקרה של המרת סרט קיים, בדרך כלל גם לא צריך. ה- DVD כן הצליח, כמובן, בגלל מה שהוא כן הכי טוב בו – הגשת סרט בפורמט דיגיטאלי איכותי וקומפקטי, עם יכולת אכסון גבוהה, שמאפשרת צירוף סרטוני תוספת מעניינים.

אז מה כן נשאר לנו מכל זה? – ממשק המשתמש. מאחר והמדיה תוכננה לענות על מגוון רב של תרחישים אינטראקטיביים, ועקב חוסר נכונות של החברות המפתחות להתפשר על סטנדרטים אחידים, נשארנו עם ממשק משתמש תלת-שכבתי: זה של השלט, זה של המכשיר, וזה של הסרטים עצמם, כשכל אחד מהם מומצא מחדש ע"י המפתחים לכל מכשיר או דיסק חדש בנפרד. ומאחר והממשקים הללו נבנו עבור ניווט במדיה אינטראקטיבית, נוצר אפקט שאני קורא לו 'החובה לבחור' - אנחנו נאלצים לעבוד עם השלט ולבחור בין שלל אופציות שלא ברור אם אנו מעוניינים בהן בכלל; וברוב המקרים כופים עלינו את האינטראקטיביות גם במקומות שאנחנו לא מחפשים ולא ממש רוצים אותה – בתפעול הבסיסי של המכשיר לשם צפייה פשוטה בסרט. פירטתי כאן את מה שהן, לדעתי, עשרת הדברים המעצבנים ביותר בתפעול של ממשקי DVD:

1. (למה אין) ניגון אוטומטי?

את קלטת הווידיאו, הישנה והגרועה, היינו מכניסים למכשיר, לוחצים על Play, ומקבלים תוצאה מיידית - הסרט היה מנגן. בדרך כלל הוא לא היה מכוון למקום הנכון, אבל הוא היה מנגן מייד. ב- ,DVD משך הזמן העובר מרגע הכנסת המדיה למכשיר ועד לנגינת הסרט הוא כחצי דקה בממוצע (תבדקו) העיכוב הזה נובע משתי סיבות. העיכוב הטכני (הזמן שלוקח למכשיר לקרוא את הדיסק, בדרך כלל כ-15 שניות) אבל גם עיכוב מתוכנן, הנובע מתכנון הממשק של הדיסק. עם הכנסת הדיסק בדרך כלל לוקחים אותנו לקטע מעבר, שבסופו מופיע התפריט המיוחל, רק כדי שנלחץ על אופציית המחדל הברורה מאליה – Play Movie. אז למה, בעצם, שהיא לא תופעל אוטומטית? הרי ב-98% מהמקרים שבהם אני מכניס דיסק למכשיר – כוונתי היא לצפות בו, לא? את כל הכיוונונים (שפה, תרגום וכו') ניתן לעשות עם הממשק של מכשיר ה-DVD. זה לוקח בדרך כלל כעשר שניות, וניתן לעשות את זה על רקע כותרות פתיחת הסרט. (ואם כבר רוצים לכוון הכל מראש – אז למה לא על מסך setting אחד ראשי?)

2. ויה-דה-לה-רוזה בדרך לתפריט הראשי

מזל טוב. הדיסק בפנים, המכשיר זיהה את הדיסק, עברנו את שקופיות האזהרה (האם מישהו בדק פעם מה עושה לנו העובדה שהדבר הראשון שאנחנו רואים כשאנו רוצים לראות סרט היא אזהרה על 3 שנים בכלא?) והכל מוכן. האם אפשר כבר לצפות בסרט? Are we there yet? , אז זהו, שעוד לא. ברוב המקרים, יוצרי הדיסק רוצים שניכנס לאווירה, לכן הם לוקחים אותנו אל התפריט הראשי דרך מעבר אנימציה, שהוא ברוב המקרים איטי-מאד-מאד. גם כשאנחנו רוצים לשנות את השפה או את התרגום, רוצים שניכנס לאווירה. גם כשרק רוצים לעבור לסצנה אחרת, צריך, שוב, להיכנס מחדש לאווירה. ומשם חזרה לתפריט הראשי – שוב, יצאנו ונכנסנו לאווירה. נסו את זה פעם עם דיסק של דיסני, ביחד עם ילד חסר סבלנות שרוצה-כבר-לראות-את-הסרט! הדיסקים של דיסני, אגב, מפליאים לעשות בכך שהם פשוטו כמשמעו, חוסמים את התפעול דרך הממשק של המכשיר, ומחייבים אותך להשתמש רק בממשק של הדיסק עצמו: אחרת, איך ניכנס לאווירה?

3. בחירת פרקים

היתרון הגדול של המדיה הדיגיטאלית על פני האנלוגית הוא הנגישות המיידית לחומרים. ולכן, טבעי ביותר שהתכונה הבסיסית של ה-DVD תהייה האפשרות לנווט באופן חופשי בסרט ולקפוץ בין החלקים שונים. הצורה בה זה מיושם ברוב הדיסקים היא ע"י חלוקת הסרט לפרקים קצרים, בדרך כלל בני כ-5 דקות, ופריסתם על גבי מספר מסכים שונים, בדרך כלל בקבוצות של 6, בהם רואים Thumbnails של הקטעים – בווידאו או בסטילס.

הממשק הזה הוא בעייתי מכמה בחינות. ראשית, הוא מחלק את הסרט באופן מלאכותי למקבצים שרירותיים, ובאופן מטפורי נוצרת התחושה הלא-נכונה כאילו הסרט מתחלק לנניח, 8 קבוצות של 6 סצנות כל אחת. תחושה זו מועצמת, ברבים מהדיסקים, ע"י (א) עיצוב שונה לכל מסך ומסך, (ב) ניווט שונה לקפיצה בין הקטעים, ולקפיצה בין מקבצי הקטעים; בהרבה מהדיסקים אני לא יכול לקפוץ עם החץ הימני מקטע 6, נניח, לקטע 7 – לשם כך עלי לרדת לתחתית המסך (חץ למטה) לבחור בקבוצה 7-12 (חץ ימינה) וללחוץ OK. או אז אנווט לי שוב למעלה (חץ למעלה) אל קטע 7 – רק כדי לבחור בו וללחוץ על (OK). וזאת עוד במקרה הטוב בו המקבצים מסודרים בשורה אחת – יש גם מקרים של שתי שורות. מה רע בלעבור קטע-קטע, על אותו המסך ובאותה הזדמנות, אם כבר, אולי לציין גם עובדה קטנה שרוב מתכנני הממשקים שוכחים לציין משום מה – את אורך הקטע, ואת מיקומו על ציר הזמן של הסרט?

סרט הוא מדיה רציפה, וחלוקתה לפרקים היא בעייתית מלכתחילה ויוצרת סוג של עיוות. הבמאי דיוויד לינץ' למשל, התנגד בשעתו לחלוקה לפרקים של גרסת ה-DVD של "סיפור פשוט" בטענה שדבר יכול לפגוע בתחושת ההמשכיות הרציפה של הצופה (דיסני, חברת ההפצה המקורית, כיבדה את בקשתו, אבל בהוצאות המאוחרות יותר חולק הסרט באבו-אבואה) מעניין לציין גם שהאייקונים לא תמיד עובדים, וקשה לזכור סצנה על פי הפריים הראשון שלה... זוהי נקודה נוספת בה הממשק המובנה בדיסק נחות לעומת הממשק של המכשיר. אז לשם מה הוא קיים, בעצם? ואם הצורך הוא לעצב ממשק ייחודי לסרט, אז למה לא לעשות Skin לממשק הרגיל, של המכשיר כך ניתן יהיה ליהנות משני העולמות: הניווט היעיל יותר של הממשק השקוף על גבי הסרט, והיכולת לעצב אותו ברוח הסרט.

4. נגן הכל

ה-DVD מעשיר את חווית הצפייה שלנו באמצעות התוספות. ובמידה רבה, זה היתרון הגדול שלו על פני המדיות הקודמות. בדרך כלל מדובר בכמה סרטונים קצרים המתארים את עשיית הסרט, את המוזיקה, האפקטים, התלת... נו, אתם מכירים. כמה פעמים באמת רציתם לראות את אחד הקטעים הללו בנפרד? לפעמים, כשיש קטעים ממש קצרצרים, זה מגיע לאבסורד מוחלט – יוצרי הממשק מחזירים אותנו שוב ושוב לתפריט התוספות רק בשביל שנלחץ שוב על OK ונעבור לקטע הבא. ברור לחלוטין שמשהו פה שגוי – ברירת המחדל צריכה להיות תמיד ניגון אוטומטי של הכל. כלומר – בחירה פעם אחת בתוספות – וצפייה בסרט של התוספות. פשוט ,כי ב-98% המקרים זה מה שהמשתמש באמת רוצה. ניתן להעלות תפריט ניווט קצר על גבי הסרט ולאפשר מעבר לקטעים האחרים אם צריך.

5. לופ מוזיקלי מעצבן בתפריט הראשי

בDVD- סטנדרטי יש מקום אכסון של 4.7GB. אין ממש בעיה של מקום. ובכל אופן מתכנני הממשקים מנגנים לנו בתפריט הראשי לופ מוזיקלי מעצבן של כ-10 שניות. הייתי שמח לארח בביתי את מעצב הממשק של הדיסקים של דיסני כשהסרט נגמר, חוזר לתפריט הראשי, ומוסיקת לופ מעצבנת ממלאת את הבית בעוד אני מחפש את השלט בקדחתניות. לופ, אם כבר, צריך להיות ארוך. ארוך, נגיד, חמש דקות. כדי שלא יתחיל לחזור באוזן. ובכלל, למה לנגן מוזיקה בלופ? שתושמע רק פעם אחת.

6. אזורי נגיעה קטנים מידי

את רוב הסרטים שאני באמת אוהב, אני רואה במחשב ולא בטלביזיה. יש לכך המון סיבות, אך הראשית היא: פשוט רואים יותר טוב. ברוב המקרים התמונה על מסך המחשב חדה יותר, השליטה בסרט מיידית יותר (פשוט כי יש סליידר – דרך הניווט הנוחה ביותר בסרט) , והחוויה יותר אינטנסיבית. וקרובה. רוב הדיסקים מיוצרים היום כבר עם חשיבה מראש על אופציית הצפייה במחשב. ובכל זאת – כשאתה מנסה להפעיל תפריט של DVD עם העכבר אתה מגלה שבדך כלל אזורי הנגיעה קטנים מאד, וקל לפספס אותם. הסיבה היא, שהתפריטים תוכננו מראש לגריד XY של השלט ולא לעכבר; עם השלט, אתה פשוט הולך ימינה או למטה לפריט הבא, וגם אם הוא לא ביישור ימני עם הפריט הקודם, אתה פוגע בו. עם העכבר זה יותר מסובך. הבעיה מחריפה בממשקים מסוימים בהם התפריטים פשוט לא קיימים וצריך לשחק בול פגיעה עם העכבר עד שפוגעים באחד (לדוגמא: הארי פוטר 1 – דיסק התוספות)

7. התקנת תוכנה צפייה ייעודית

ושוב, צפייה באמצעות המחשב. דיסקים מסוימים (בדרך כלל להיטי אנימציה ובלוק-באסטרים אחרים) מבקשים ממך להתקין תוכנת צפייה ייחודית במחשב. בדרך כלל מדובר במעטפת-בראוזר הכוללת אופציות נוספות, כמו לינקים לקניית מרצ'נדייזים באינטרנט וכו', גם אם נעזוב רגע את נושא המסחור, זה פשוט לא יעיל. התוכנות שהם מתקינים כמעט תמיד נחותות בהשוואה לנגן-האם של המחשב (למרות שבד"כ הן משתמשות במנוע שלו), ולא כוללות תכונות בסיסיות, כמו נגינה במסך מלא. אפשר כמובן, לדלג על ההתקנה ולצפות בדיסק עם התוכנה הרגילה, אבל, מאחר שההתקנה פועלת אוטומטית עם הכנסת הדיסק, רוב האנשים פשוט לא יודעים את זה.

8. השלט

טוב, זה לא צריך להיות סעיף, אלא מאמר בפני עצמו. ובכל זאת: אין מוצר בעייתי, לא מגובש, חסר סטנדרטיזציה, לא נוח לתפעול, וחסר-טיפול-ביחס-לחשיבות-העצומה-שלו כמו השלט הרחוק של מכשירי הDVD-. ובלי לעשות הכללות: כולם גרועים. חלקם יותר וחלק פחות. השלט הוא בעצם ה-DVD עצמו עבורנו; למכשיר עצמו אין כמעט שום חשיבות. השלט הוא המכשיר איתו אנו באים באינטראקציה. ובכל אופן: רוב השלטים הם לא אינטואיטיביים, כפתורים בסיסיים כמו Play קשים למציאה, הקודים הצבעוניים לא אחידים ולא ברורים, והשיטה כולה בעייתית. להמחשה, שלוש חידות (לא להציץ בשלט!) - (א) מה ההבדל בין כפתור OK ובין כפתור Enter? (ב) מה ההבדל בין האייקון של פעולת fast forward לזה של פעולת skip? (ג) מתי לאחרונה השתמשתם בכפתורי הספרות – בדרך כלל הכפתורים הבולטים ביותר בשלט? הפותר נכונה יזכה בבייגלה שומשום.

9. אין כפתורי הפעלה בסיסיים על המכשיר עצמו

ובהמשך לסעיף הקודם, הבעיה העיקרית של השלט הוא שהוא גם בדרך כלל נאבד. נגיד, בדרך כלל, בערך כל פעם שאנחנו מחפשים אותו. ואז מה? – אצלי לפחות, אין שום אפשרות להפעיל את הדיסק ללא השלט. אפשר לעבור עם החיצים בין התפריטים, אבל מעצבי המכשיר משום מה שכחו להוסיף על המכשיר עצמו את כפתור הבחירה OK. ומי שלא ראה את ההומוספיינס הממוצע מזדחל מתחת לספות בבית כדי למצוא את השלט המיוחל וללחוץ על כפתור ה-OK, לא ראה קידמה מימיו. אז נכון, יש לי כנראה מכשיר ישן במיוחד ולרוב המכשירים יש כבר כפתור כזה, ובכל זאת – למה שלא תהיה גישה מלאה לכל הפונקציות של המכשיר מגוף המכשיר עצמו? אגב, ראיתם פעם מכשיר ווידאו שאין עליו כפתורי הפעלה?

10. SPAM

נדמה לי שזוהי המצאה ישראלית בעיקר, אבל על חלק מהדיסקים שלקחתי מספריות בארץ יש פרסומות בהתחלה, בדרך אל הפתיח. ובכדי להיות בטוחים שלא תפספסו אותם, טורחים מתכנני הדיסק גם לבטל את אפשרות הדילוג עליהם – פשוט מנטרלים את השלט עד שהפרסומות מסתיימת. כמישהו שמתנזר מטלביזיה רגילה בדיוק בגלל הפרסומות, ומשלם במיטב כספו על הדיסקים אותם הוא שואל בספרייה המקומית, מדובר בחוצפה שאין כמותה. או בקיצור- spam.

סוף דבר

זהו, בערך. ובטח יש עוד נקודות. אבל הנקודה המעניינת היא שבדומה למה שקרה עם הספרים, המדיום האינטראקטיבי כן חולל בסופו של דבר מהפכה אדירה בדרך הצפייה שלנו בסרטים, אבל המהפכה הזו מתרחשת באינטרנט ולא בכונני ה-DVD. ברפלקס פבלובי קבוע אני עובר ל-IMDB כמעט עם כל סיום צפייה בסרט (ובמקרה של סרטים משעממים, לפעמים כבר באמצע הסרט), ומשלים את חווית הצפייה. ולפעמים ישנם גם אתרי אינטרנט מעולים שכן מציעים חוויה אינטראקטיבית שונה שמוסיפה על זו של הסרט (אה, תבדקו גם את אתר האינטרנט של דוני דארקו). אבל אלו לעולם יהיו במקומם הטבעי: באינטרנט ולא ב-DVD. שמה, תנו לראות את הסרט כמה שיותר נקי. אל תסתירו.

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת:

		שם:
		דואר:
		אתר:
		כותרת: