הרשת מאפשרת לאנשים להוציא את כל הרוע שבם, תראו את התגובות לכתבות בווינט, כל כך הרבה שנאה יש שם. לדעתי צריך למצוא מנגנון שיבטל את זה.

המסקנה בעייתית: המצב האינטרנטי בתור 'המצב הטבעי' או הספונטני או האותנטי. אפשר להציע עוד הסברים, למשל: מדיום עם כללים ופריימינג שמזמינים הקצנה (או נתפסים כך), מול אינטראקציה אנושית חברתית (אם בוחנים היסטורית, המצב החברתי הוא המצב הטבעי, ולא מצב מבודד וזהות מקוטעת)

"המון עלול לגלות טמטום אך לעולם לא תבונה", קבע הפסיכולוג החברתי גוסטב לה בון בתחילת המאה הקודמת.
הטענה הזו אוששה כבר בשלהי המהפכה התעשייתית, כמה שנים לפני שהומצא הארפא-נט במעבדות המחקר של הצבא האמריקאי, בטרגדיה המפורסמת של קיטי ג'נובס (http://www.lihistory.com/8/hs818a.htm) שנדקרה למוות ב1964 עוד שכנים צופים ברצח ממרחק בטוח של חלון דירתם בקווינס, ניו יורק, ולא עושים דבר.
מחקרים על המקרה הזה הוכיחו כי בשעת צרה, כדאי לוודא שלא יותר משני אנשים נמצאים בסביבה כדי להציל את התחת שלכם – אחרת הלך עליכם, כי ככל שמספר הקבוצה גדל, כך קטנה תחושת האחריות של כל פרצוף בהמון.
הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בהמון אמריקאי שתקוע בפקק וממהר לאפרוריות עבודתו או למול הקרוב. זהו המון אקראי, חסר הנהגה, שנתון במצב של אנרכיה, חסר כללי מוסר מוסכמים ומשוחרר מקודים של אתיקה מלבד האתיקה הנורמטיבית, שכל אדם מכתיב לעצמו. במצב כזה חלק מההמון הגיב באופן מכוער.
אך שלא כמו במקרה של קיטי ג'נובס, שבו הפאסיביות של כלל ההמון גזרה את הירצחה, במקרה של האישה על גשר שיפ קאנאל אנחנו לא יודעים כמה אנשים בהמון באמת רצו במותה ועד כמה הקריאות של חלק מהנהגים (מותר להניח שלא כל הנהגים שהיו תקועים בפקק באותו יום חשו חופשיים לצעוק צעקות ציניות בנוסח תתפגרי שרמוטה) ייצגו את ההמון.
גם אם מדובר באישוש נוסף לקביעתו של לה בון, הרי שהתופעות הללו מתקיימות מחוץ לאינטרנט, אינן נגרמות על ידו ולא מהוות תוצר אימננטי של הרשת.
לא מן הנמנע שהרשת דווקא ממלאת תפקיד חיובי בריכוך הניכור, באמצעות קהילות מקוונות.
באינטרנט, ההמון מורכב לעתים מיחידים שונים שנפגשים באופן אקראי בחדרי צ'ט ובקהילות מקוונות (בדיוק כמו בפקק תנועה) ואז נראות תגובות רגשיות קיצוניות, תוקפנות או ביטויים קיצוניים של גסות ואלימות, אך לא כדאי להתייחס לאינטרנט כמיקשה אחת.
חלק מהתקשורת באינטרנט היא ארוכת טווח ומחייבת, למרות שהאנונימיות עשויה להישמר בה.
היחידים שקושרים קשרים ארוכי טווח בקהילות מקוונות בוחרים להציג פנים ידידותיות בהמון, ובמקביל לשמור על החופש שלהם להתבטא על פי יצריהם, צרכיהם, וכוונותיהם האמיתיות והטבעיות ביותר.
המצב באינטרנט הוא לא מצב אחד, שהוא "המצב הטבעי". הוא מורכב ממצבים שונים, בדומה לחיים בעולם הפיזי.

אולי לשם שנוי תפסיק לקשקש כל כך הרבה??????? כתיבתך גורמת לרבים סלידה

אנשים שלא היו מתנהגים כך גם בלי קשר לרשת, כלומר לא היו צועקים צעקות כאלו לאשה במצוקה, גם לא יהיו אלו שמשיצים ברשת תוך כדי הסתתרות מאחורי כינויים.
לעמות זאת ברשת יש תחושה כוזבת של אנונימיות שאין כל כך מחוץ לה.
לדוגמא התגובה שלפני, הפונה לגל מור. הרי אם מישהו לא אוהב את כתיבתו של גל מור, הוא יכול להצהיר זאת בכל מקום וגם ברשת, וזה גם מקובל וראוי, אבל רק ברשת יש לאנשים את התחושה (השקרית כמובן) שהם יכולים להשמיץ בלי שידעו שהם אלו שעושים זאת. הרי ברשת כל ביט שעובר נתון למעקב וניתן לדעת מה מקורו.
לכן אני מסכים עם גל שההתנהגות הזו של אנשים לא קשורה באינטרנט, אבל אני חושב שהרשת היא זו שנותנת להם פתחון פה קל .

(כולל התגובה של גל מור).

ומרוב שהכתבה הייתה מעניינת, דיברתי על זה גם עם החברה, ואם אפשר, צריך להוסיף שני דברים. האחד, צריך להבין שהאינטרנט הוא, ברובו, כתיבה, כשזה הדבר היחיד שיש לגולשים להציע. הכתיבה שלהם. ככה הם נתפסים, ככה הם מוערכים, ככה הם פשוט. בניגוד לעולם שם בחוץ, שמודדים אותך ע"י הנייקי, הליוויס, הג'וב טייטל, הלוק והאפיל, באינטרנט אתה תלוי רק בכתיבה שלך. וכתיבה באשר היא, תמיד תהיה יותר מוקצנת, יותר חושפת, והכי חשוב, מכוון שהיא הדבר היחיד שיש לך, אתה גם תנסה להקצין יותר, לפלפל יותר, להיות ציני, עוקצני, "רשע" ומעצבן. אפשר לתמוהה למה לעזאזל דווקא את זה אנשים אוהבים, אבל, בסופו של דבר, זה נצרך, וזה נצרך ע"י ההמונים, ככה שזה לא רק מדיום האינטרנט, זו גם הכתיבה, שיוצרת דיסוננס ענק בין האישיות לבין "התוצר", מאותה סיבה שעירית לינור של הטקסט היא לא עירית לינור של אלון בן דויד, ומאותה סיבה שהטקסטים הכי טובים של רוגל אלפר הם הטקסטים המשוקצים.

אבל, מה, צריך לבדל גם בין סוגי הקהילות השונות. לכל קהילה האושיות שלה, התרבות שלה, הסאב-טייטלס והסובלימציות. נענע בוחרת, כנראה בכוונה, מנהלים ביצ'ים (כאילו מנותקים, כאילו עוקצניים, כאילו זרקנים) ויוצרת קהילה שהיא יותר מפולפלת, יואאללה בנוויה יותר על (יעאני) אינטלגנטיה וצמת מיש-מש אחד, קומונה שכזו, ותפוז היא השיכלול של הקומונה של וואלה. זה לא בהכרח נכון, אבל זה הסטיגמות, שמושכות סוג מסוים של אנשים. משתמשים של וואלה לא בהכרח יסתדרו בנענע, וההפך. זה קשור למאפיינים, זה קשור לתרבות, וכמו בעולם האמיתי, לכל תרבות העדר שלה. העדר, על הרע ועל הטוב.

הגדולה של הנט, ולדעתי גם החלק המכריע , היא עצם העובדה שאנשים יכולים ליצור קשר שתחילתו הוא מילים, זו בהחלט נקודת פתיחה טובה לבטחון עצמי, עומק, חריפות, היכולת להיות ברורים יותר והיצע חברתי גדול שאומר אפשרויות בחירה.
יחד עם זאת, הקלות הבלתי נסבלת של הנט נותנת במה לאנשים מסויימים להסיר גבולות שהם שומרים בחיים האמיתיים, אם במעשים ואם בפתחון פה לדברים מרושעים ואכזריים, שאולי בחיים האמיתים הם לא היו מעיזים להחצין בקהל אנשים רחב.
המזעזע בזה שזה דיי נפוץ ובכל הרבדים, גברים נשים וטף.
ה"נחמה" היחידה בכך היא עצם החשיפה.
הדאגה שלי, שאנחנו עלולים להתרגל לזה.

תראו מה הולך בתגובות בynet ותבינו באיזו רמה האינטרנט נמצא. אתם מצפים להתנהגות אחרת?!?!! חסר סכוי אתם לא יודעים נגד מי אתם עומדים פה

בתחלה, אני נשבע, הייתי גולש בוואינט, קורא את התגובות, וחושב לעצמי, לעזאזל, זו מדינה של נאצים. לא היגיוני שיש כל כך הרבה רוע, שכן כן, כולו מנותב לוואינט, האתר של העיתון של המדינה.

YNET מעלים תגובות לפי שיקולים (כנראה של השטן). YNET, למעשה, שומרים לעצמם את הזכות לא לעלות הודעות בכלל, כדי לא לפגוע בטעם הטוב. מה שאומר שאו הטעם הטוב של YNET הוא בהתאמה לזה של בן לאדן, הוא שזה יזום. שמישהו כאן, בכוונה, רוצה פרובקציות, רוצה הודעות רצח, רוצה תגובות של ילדים בני 15 ורוצה את כל הברברת הזו, כי כשיש כשמזיינים את המוח, המוני אנשים, אז המוני אחרים נכנסים להגיב להם, כי כל אידיוט נכנס 20 פעם ביום לראות מה "אחמד מטייבה" כתב לו, כי זה מגדיל את התעבורה.

YNET הוא לא דוגמה לקהילה שהיא אמיתית (או, שאני ביצה וישראל חומייניסטית), הוא דוגמה לשיקולי עריכה דמוגגית, מכוערים, צהובים, מזוויעים, וכן כן, יש אולי מריבות עם ידיעות אחרונות, אבל האג'נדה של החברה באדום נשארה אותו הדבר.

זיוני מוח, מוכרים.

אין ספק כי YNET קבעו שיאי נמיכות חדשים בסינון התגובות. אבל כמו שאתם יודעים, הם לא היחידים. מספיק לראות ברוב הפורומים בעיברית באתרים הגדולים את תרבות השיחה, כדי לראות מאיפה התגובות האלו באות.

בכל מקרה יש להבדיל בין YNET ושאר התרבות הישראלית הכוחנית לבין התקרית בסיאטל וביזור האחריות כבמקרה של קיטי ג'נובס (התגובה של גל מור).
ההתנהגות בארץ מושפעת מחיים במדינה פשיסטית וכוחנית.
בארצות הברית האירועים הם תוצאה של חוסר לכידות חברתית.
אם יש משהו טוב בפאשיזם הישראלי, זו תחושת הלכידות החברתית שהיתה מונעת מקרים כאלו (כל ישראל אחים וכו').

ההתנהגות ה"ישראלית" ברשת זהה לאותה התנהגות בחו"ל - אין חוקים, אין ענישה ולכן אפשר לעשות הכל.
כדברי מומו מוואלה - "למה מי יתפוס אותי, אה???"

ישראל, בהרבה רבדים, עדיין לא יצאה מתרבות המחתרת. ההרגשה שהכל במצור, שאין לנו כלום, שהמדינה לעולם לא תקום ושאויבנו קמים עלינו. אפשר לחשוב על זה בתור מישהו מתאבד. שיודע, לכאורה, שאין לו כלום, ואז אין לו גם להפסיד כלום. ובישראל, שהמצב נתפס כל כך "קלוקל", שכאילו אין מה להפסיד, אז מה זה בסך הכל לנהוג כמו משוגע, מה זה בסך הכל לצייט לחוקי המדינה, מזה זה בסך הכל כל החוקים האלו. המדינה גם ככה במצור, זה מה שמזיז למחוקק?

ויש פאשיזם, ללא ספק, אבל זה מורכב יותר. כי מגיל קטן מפמפים לנו "להיות ביחד", והצבא הרי זו הקומונה המוחלטת, ככה שמתרבתים אותנו ללכידות, להיות האחד עם השני, תמיד להתערב, תמיד לדחוף את האף, תמיד לעצור ולראות את תאונת הדרכים ולייעץ לשוטרים מה לעשות. כי, הישראל, שהיה בצבא, שנלחם למען המדינה, יודע לא פחות טוב מאף אחד, כי הישראלי צריך לדאוג לאח שלו (שאחר כך הוא ידרוס בעצמו בכביש), כי זו הישראליות. ומילא האזרחים, אבל גם הפאלביק-סרוונט תופסים את זה ככה, לא חוקים ולא נעליים, ככה שזה מעגל אינסופי. גם אם המדינה מתרוממת, מישהו (מבפנים) מפיל אותה על הקרשים.

ורק, אם אפשר. לא כל הקהילות הישראליות הן YNET. כי יש המון אינטלגנציה (מלוקקת ברמה זו או אחרת), כי יש המון שיחות שהן הרבה דברים, אבל לא עלבון, כי, ושוב, לכל קהילה יש את המאפיינים הנורא מובהקים שלה. איך מדברים, איך יורדים (או לא) אחד על השני, הסאב-טקסט והסאב-ליינס.

האמריקנים, נגיד, צעקו לה שרמוטה תקפצי, הישראלים, לעומת זאת, היו נוערים עליה ומטמטמים לה את הצורה. ויותר מזה, זה גם עניין של זמן. גם ככה החברה מפוצלת, גם ככה הלכידות מתפוררת, והקטע של מלחמות לא בטוח שכבר עושה את זה לאף אחד, לא באמת, ככה שעוד כמה שנים, לא יותר מדי, ישראל תהיה קופי של אמריקה, גם במאפיין הזה. זה לא היה כל כך כואב, אם גם היינו מייבאים את האספקטים החיוביים שבדבר.

אילו רק.

אחלה מאמר עזי. עם יד על הלב, אני לא כל כך בטוח שהייתי נוהג אחרת מאותם אנשים על הגשר. "רוצה להתאבד? תקפצי..." אבל אני אסביר את עצמי קצת יותר.

הרבה אנשים מתאבדים מדי יום ביומו, גם כשהם נוסעים במהירות מופרזת מדי במכונית ומתנגשים חזיזית באוטו אחר. הבעיה כאן היא שבדרך ההתאבדות שלהם הם לוקחים איתם אנשים נוספים חפים מפשע. אותה אחת מהגשר עשתה בשכל, אף אחד לא צריך לסבול בגללה או להרגיש רע כתוצאה מרצונה לסיים את חייה בדרך זו או אחרת.

לדעתי, טיפול במתאבדים אמור להיות בידיים של אנשי מקצוע מאחר ורק הם יודעים כיצד לטפל בבעיה כפי שצריך. הציבור, כמו במקרה זה ובמקרים רבים אחרים, יכול רק להזיק מלהועיל, מאחר ואין לו את הכלים המתאימים להתמודדות. יתכן והייתי פשוט מזעיק את המשטרה להמשך טיפול בנושא.

בוודאי שלא הייתי מצטרף אליהם, אך בסתר ליבי ייתכן ובנסיבות מסויימות הייתי מניח לה לקפוץ. כלומר, ממשיך בדרכי כאילו החיים נמשכים. למה? לא באמת יודע, כי אולי אם מישהו החליט שלא טוב לו בחיים, אז אולי בעולם הבא יהיה לו יותר טוב. רק שלא יגרום לאחרים לחוש רע בגלל החלטתו או רצונו.

מוות הוא תמיד פתרון רע, לכל דבר. היה איזה סרט תיעודי (ב"עובדה" עם אילנה דיין אם אינני טועה) על מישהי שהתאבדה בקפיצה מצוק במדבר יהודה. כל הזמן היא אמרה שהיא רוצה להתאבד, אז אמרו לה "נו, אז למה את מחכה? את רוצה, תעשי את זה כבר וזהו". והסוף ידוע מראש.

ואמריקאים? באמריקה זה לא מפליא, הם כאלה אדישים ופחדנים שזה משהו. אולי אחרי הפיגועים בתאומים (היתומים) יצאו מהאדישות הזו שלהם. החיים זה לא פיקניק, גם כשנוסעים בגשר שיפ קאנאל.

בתור ישראלי למחצה, זאת אומרת, לא גר שם כרגע, אני מתרשם לטובה מהפורומים הפשיסטיים למיניהם. מי שמעוניין להירגע קצת ע"י מתן פורקן ליצריו מוצא לו פורום וזה
עדיף על להתחיל לירות בבני מיעוטים ברחוב.

אבל הנקודה לא בנכונות או אמיתיות הפורום, וגם לא באמיתיות העולה מאופיים של הכותבים בו. בעיניי פחות מעניין אם העולם כזה סוטה כמו שמסתבר ברשת, או שלמעשה זוהי צורת ביטוי של אנשים 'רגילים' כמוני וכמוכם. ברשת נשברים כמה מהחוקים הקלאסיים או המסורתיים של ציבורי מול אישי, וזה מאפשר לחשוף בלי להיחשף, לשחק באש בלי להיכוות. ברור שאינטרסים מסחריים מונעים מכמה מהתגובות להופיע, ואולי מעודדים את פרסומם של אחרות. אבל האם בכך יש איזה חדש?

הרשת מגלה לנו את 'האחר' לעיתים כפי שלא ציפינו לפגוש, ובנוסף לכך גם מבלבלת את הגבול ביננו לבין האחר. אם מישהו מוצא ריגוש בכך שעונה לתגובתו המתייסרת אחמד מטייבה, הרי שבכך מתקיים התנאי ההכרחי לקיומו של פורום או דיון. וכמה משוחד, משוכפל או מהונדס הוא אותו דיון, היא שאלה לא רלוונטית.

במפגש עם ה'אחר' בדמות בחורה המתלבטת אם להתאבד לה ודי,מתגלות זהויות שונות. במיוחד מתוך המרחב המוגן של חלל המכונית, שהוא מקביל לאשליית האנונימיות האינטרנטית. במצב כזה לא משחקת תפקיד זהותו ה'אמיתית' של המתבונן, אלא הזהות ה'אחרת' שהוא יכול ללבוש באותו רגע ולאותו מצב. ואם יצא מזה איזה ריגוש קטן לקראת יום עבודה ארוך, מה טוב.

כן, ןבכן, טעות בסיסית. אין דבר כזה מי שאתה באמת. אנשים הם כל הזמן מי שהם באמת. גם כשהם מאוד מנומסים, שומרים על נורמות, מרסנים את עצמם וכדומה, גם אז הם מי שהם באמת. האנונימיות אם שהיא בהמון ואם שהיא באינטרנט מסירה מאיתנו את הפחד מעונש ולכן אנחנו מרגשים לעצמנו להתבטא בתוקפנות, ולעבור על כללים שלא היינו עוברים עליהם בחברה. זה די פשוט ופרימיטיבי. האינטרנט לא המציאה את האנונימיות, כבר לפני הרשת בני אדם ניצלו את הטלפון כמשיר אנונימי.

"איך מסתדרת מישהי, שעיסוקה תרגום מסרים בלתי מילוליים ושפת גוף, בעולם שכולו מסרים מילוליים ?" אני נשאלת לא פעם על ידי גולשים המבקרים באתר האינטרנט tadmit up, אותו בניתי ועיצבתי. ואמנם, בעקבות האינטרנט, תקשורת בינאישית לובשת צורה ואופי חדשים.
הרושם הראשוני הוא התוויות שכולנו מדביקים. אישה העומדת לפגוש גבר בלתי מוכר (פגישה עיוורת), שניהם עומדים עתה למבחן הרושם הראשון. בתוך מס' דקות או שניות, ואולי אף בלי שיספיקו ליצור קשר מילולי כלשהו, יקבעו שני אנשים אלה עמדה, לשבט או לחסד, על כך כתבה בהרחבה נעמי בנצור בסיפרה: "עניין של תדמית".
במאמר זה אבחן מהו אופיו של הרושם הראשוני בעידן האינטרנט והאם אכן האינטרנט מספק מסרים מילוליים בלבד ?


מהי תדמית ?
תדמית היא דימוי (בלועזית: אימאז'), דמות אדם או ארגון המצטיירת בעיני אחר, או הרושם שאדם עושה על המתבונן בו. אם כך, הרי דימוי הוא בעצם אינסטינקט, כלומר: חוש טבעי, נטייה טבעית, הרגשה פנימית, יצר מלידה שעיקרו התגוננות ושמירה על הקיים, יצר המעורר להתנהגות שאינה מכוונת אל השכל.

השימוש בתוכנות צ'אטים לסוגיהן, הינו נפוץ ביותר ברחבי האינטרנט. משלוח אי-מייל נחשב כשימוש העיקרי. בתוך אלה נוכל למצוא: אוצר מילים, צורת כתיבה, שגיאות כתיב, דרך ביטוי - לאקוניות, רישול, יצירתיות (בבחירת כינוייים), הקפדה (על מיקום הסימנים - בסוף או תחילת משפט או הקפדה על הרישום בדף האינפורמציה ), מעיון ראשוני בפרטים מתקבלת תדמית ראשונית, ועוד.
כל אלה הינם מסרים לא-מילוליים, אלה אינם המילים עצמם, אלא מה שמעבר למילים.

לא אחת קורה בהתכתבות בצ'אט, או בתוכנה למסרים מיידיים, שלאחר מילים בודדות, ניתנת דעתכם על האדם שמולכם. כיצד זה יתכן ? במקרה כזה לא מעורב חוש השמיעה או הראיה.
מדובר בתחושת בטן: האינסטינקט או הדימוי שהרגשתם מראיית המילים, יצרו אצלכם תדמית חיובית או שלילית. את הרושם הראשוני הזה כבר יהיה קשה מאוד לשנות בעתיד. מובן שהנכם יכולים גם לטעות כי הרושם שמקרין האדם שמולכם לא מבטיח שכך הוא באמת.
הקביעה המהירה הזו לגבי האדם שמולכם, יתכן ומקורה במהות המדיום הזה, בו נדרשת זמינות ומהירות תגובה. סגנון חיינו הפך מהיר ומיידי והחלטות נקבעות בזמן קצר. כך פועלים בעסקים וכאן אנו רואים איך התרבות העסקית חודרת אף לתחום ההכרויות. אין זמן מיותר לצאת ולחפש בן/בת זוג והאינטרנט נותן פתרון מהיר ומקצר תהליכים.

"אין הזדמנות שנייה להקרין רושם ראשוני"
"There is never a second chance to make the first impression"

התרשמות ראשונית ממראה עיניים, שהיא, עדיין מרכיב מרכזי ביצירת תדמית, הרי בעידן הרשת, ההתרשמות ממסרים בלתי-מילוליים כגון: מראה חיצוני, לבוש, שפת גוף, וכו', קיבלה מיפנה בהכרויות באינטרנט, והפכה להיות גורם משפיע אחרון בהתרשמות הראשונית.
כשמתרחש מעבר בין פגישה וירטואלית לפגישה פנים אל פנים, האפקטים היסודיים החיוניים, כמו לבוש ומראה נעשים יותר ויותר משניים.
אם ההקפדה על הופעה חיצונית היתה העקרון המנחה במפגש עיוור, היום, ההכרות הוירטואלית נותנת למפגשים כאלה, פן חדש שבמסגרתו מראה הפנים נעשה מישני - אך שלא יתקבל הרושם שאינו חשוב.
האם זה טוב או רע?
אתם תחליטו לפי ראות עיניכם, אך מומלץ לשמוע את ה-"קול" לפני שמחליטים להיפגש ולראות. הקול כשלעצמו הינו מסר בלתי-מילולי חזק שיכול לשדר בצורה טובה את אמינות הצד השני ולהשפיע מאוד על התרשמותכם הריגשית והאינטואיטיבית.
מירב הסיכויים שהלימה בין חושים, אינטואיציה ומסר קולי הנותנים התרשמות טובה, יבטיחו תדמית אמינה וחיובית שלמראה עיניים יקשה להשפיע עליה.

מחקרים הוכיחו כי ההתרשמות הראשונית ממראה עיניים (שפת הגוף, סגנון הלבוש, מבנה הגוף וצבע הבגד) מהווה 70% מקביעת התדמית, אך בעידן האינטרנט והצ'אטים דומה שהאחוזים משתנים. מסקנה זו מצריכה כמובן עיון מדוקדק יותר בניסויים מחקריים.
קיימת עדין דיסאינפורמציה רבה מחוסר נתונים מחקריים, אך הערכתי היא שלא ירחק היום ושיתוף פעולה מצד גולשים במחקרים שיעשו וינתחו את המתרחש בתחום ההכרויות, אכן יוכיחו את ההיפותיזה המוצגת כאן, לפיה הרושם הראשוני מתחלף באספקטים חדשים של "מראה" ותחת המראה הויזואלי, בא מקומו של המראה התרבותי: רקע, קווי חשיבה ותחומי עניין דומים, המהווים את המשיכה הראשונית.

אם התרשמתם מאוד לטובה בשיחות הצ'אטים שלכם, הרי שיהיה קשה מאוד לשנות את הרגשתכם כאשר "תראו", וגם אם זה לא בדיוק האביר על הסוס הלבן לו חיכיתם ואולי אפילו לא הייתם מפנים אליו / אליה את המבט ברחוב, הקשר מקבל אפקט של עומק ביחסים עוד טרם נפגשתם.

אין האמור כאן מתייחס למתחזים ונוכלים למיניהם אשר המנוסים מבין הגולשים ידעו לזהותם בשלבי ההכרות המוקדמים אלא לתקשורת כנה ואמיתית בין אנשים.

ניתן לסכם ולומר כי כיום, כאשר האינטרנט מספק כלי חשוב, גדל והולך להכרויות, כללי המשחק מעט משתנים ואנו נדרשים בתקשורת בין-אישית, עוד טרם נפגשים, לא רק לדעת להתלבש נכון, ללמוד את התנועות הנכונות אלא גם ללמוד לשדר רצינות, אמינות, נחמדות, נינוחות, חוכמה ויופי דרך המילים הכתובות.

אתם מוזמנים להגיב
וגם לקרוא על תדמית ושפת גוף בכלל:
http://www.tadmit.up.co.il

נכון המצב המתואר קורה במקומות רבים . לרגע בדקתי האם המקרה לא בארץ. אם התיחסות האנשים היתה משנה את הטרגדיה של הנערה.? האם הצופים זכרו את המקרה למחרת או כעבור יומיים.
מענין ביותר התגובות לכתבה שלאחר משפט כל ההתיחסות הופכת לבמה אשר מאפשרת להציג דעות שונות ללא קשר לכתבה הראשית.
יש לשים לב שגם בין המגיבים אין תמימות דעות או לפחות מחשבה משותפת.

לאנשים יש צדדים רבים ואותו אדם יכול להגיב בצורות שונות במצבים דומים.לפעמים אנשים מתנהגים לפי הסיטואציה,לפעמים לפי האופי ולפעמים לפי שילוב שלהם.אין נוסחאות שמתאימות לכל האנשים בכל המצבים.היוצאים מן הכלל הם רבים כמעט כמו הכלל.צר לי לקלקל את התאוריה שלך פרופסור.את התאוריה שלי יותר קשה לחקור,אז אני ממליץ שתחקור את התאוריה שלך.אני מתנגד לתאוריות באופן עקרוני.אל תקח את זה אישית.אתה בחור טוב.

לאנשים יש צדדים רבים ואותו אדם יכול להגיב בצורות שונות במצבים דומים.לפעמים אנשים מתנהגים לפי הסיטואציה,לפעמים לפי האופי ולפעמים לפי שילוב שלהם.אין נוסחאות שמתאימות לכל האנשים בכל המצבים.היוצאים מן הכלל הם רבים כמעט כמו הכלל.צר לי לקלקל את התאוריה שלך פרופסור.את התאוריה שלי יותר קשה לחקור,אז אני ממליץ שתחקור את התאוריה שלך.אני מתנגד לתאוריות באופן עקרוני.אל תקח את זה אישית.אתה בחור טוב.