קודם כל, התרבות הדיגיטלית לא מתה. בעצם, אולי חלק ממנה מת אבל תלוי איך מסתכלים על זה. היא לא מתה, כי היסודות שלה - האינטראקציה בין גולשים בפורומים ובתגובות לכתבות, חילופי מסרים מיידיים או אי-מיילים - הם כבר חלק מהנוף. זה לא משהו שייעלם, פשוט בגלל שזה הפך לצורך בסיסי. זה לא טרנד חולף. אפילו אם עולם התוכן באינטרנט נע מהאלטרנטיבה אל המיין סטרים, ואפילו אם תאגידי מדיה תמנוניים מאיימים להפוך אותו לתמונת מראה של הזבל הטלוויזיוני המוכר, החשיבות של מהפכת האינטרנט ושל התרבות הדיגיטלית שצמחה ממנה היא קודם כל ביצירה של ערוץ חדש לתקשורת בין-אישית. רק אחר כך צריך להסתכל על האינטרנט כעל מדיום להמונים.

מה שכן, ההתלהבות באמת מתה. התרבות הדיגיטלית נוצרה משיחרור של לחץ שהצטבר אצל הרבה מאד אנשים, שחיפשו אלטרנטיבה למדיה הרגילה או שחיפשו מקום להעלות בו שיח ציבורי אלטרנטיבי. בשנים הראשונות (ותראו מה היה בימי ה-BBS), הרשת באמת הייתה מקום לאלטרנטיביים שבינינו, וזו הייתה שעתם היפה. אבל ברגע שהאינטרנט גדלה מקבוצת המשוגעים לדבר, אלה שיסדו וקיימו את התרבות הדיגיטלית בשנים הראשונות, והפכה לרשת של כולם, זה התחיל לבאס - בדיוק כמו שהלהקה האלטרנטיבית שאתם מעריצים פתאום מתמסחרת ונהיית פופולרית. במצב הזה, התרבות הדיגיטלית כבר לא שיקפה רק את האידיאולוגיה שרבים מאתנו מכירים ומזדהים איתה. בגלל שאחד מעקרונות היסוד שלה הוא חופש הביטוי, היא מהווה עכשיו ממוצע חדש של המצטרפים החדשים הרבים לרשת.

מעבר לזה, יש גם אווירה מטומטמת ומכוערת מאד של "האינטרנט מת". זה מקבל גם ביטוי מסחרי, כאשר מגזינים שעוסקים בתחומים האלה מתקשים לגייס מודעות. זאת גם הסיבה שאי אפשר היום להוציא מגזין כמו "תרבות דיגיטלית". לפחות לא בגלובס.