לזייף אורגזמה זה כמו סייברסקס?

בסוף שנות השבעים - אולי, הזיכרון, כמו התרבות הדיגיטלית, ממש לא מה שהיה פעם, וייתכן שזה היה ממש בראשית השמונים - השמיע לי חבר תקליט חדש שאבא שלו הביא לו מחו"ל. להקה שעד אז רק קראנו עליה בידיעות עיתונות מלגלגות, "מוסיקאים שלא יודעים לנגן בכלל". הסקס פיסטולס, או בלשון הנאצלת של אז, "'להקת' אקדוחי הסקס הבריטית". זו היתה מהמוצדקות שבסיבות להזמנת אותו תקליט עלום, וההאזנה לו - ויותר מזה, הדיבור עליו בפני אלו שנשארו תקועים עם ג'נסיס, נניח - אישרה לנו שוב שלא רק שאנחנו מאוד מיוחדים, אנחנו גם נורא מקדימים את כולם, שעדיין תקועים עם הפינק פלוייד שלהם. כתבתי כבר אלפי מילים בלא מעט עיתונים, או אתרים, או פורומים, אבל לראשוניות של זיוני השכל של אז בדבר משמעות המוסיקה כרגש טהור אל מול חברות התקליטים האכזריות (הא!) כבר לא אוכל לחזור לעולם. ואולי טוב שכך.

רוצה לומר, משמרי צודקת, כמה שלא נעים להודות בזה שוב. אותן סוגיות בעזרתן הפלאנו להשוויץ במיוחדותנו המקדימה את זמנה בפורום 'הקפטן' ז"ל (אותו ניהלתי בפועל מבסיסי בקנדהאר שבהרי וואלה!), הפכו סוף סוף לרלוונטיות. זה נורא לא מעניין לדבר על זה כשסבר פלוצקר מספר על קניותיו ברשת ולערוץ 1 יהיה, ממש ממש בקרוב כנראה, איזה אתר אינטרנט כזה, כמו של הצעירים. בשניה שהדיון בתרבות הדיגיטלית מתקיים בטור קבוע בעיתון הנפוץ במדינה, פג הטעם לדון בזה במתכונת הפורומים האהובה. מישהו עוד יכול לחשוב שאנחנו בדיוק כמו כולם.

אה, וסייברסקס זה לא כמו לזייף אורגזמה, זה בדיוק.