התרבות הדיגטלית כקומפוסט
פעם עבדתי בעיתון יומי נאור אחד בעמדת המקינטוש, וחלק מתפקידי היה גם לאייר - כלומר לשרטט מפות של פיגועים, תאונות קטלניות, או עיבוד לתצלום ירוד של אישיות נעלה. מדי פעם היה מופיע בעמדה עורך מודאג שאין לו חומר גרפי ואומר: תעשה לי איור מחשב. הייתי מחכה עד שהוא יילך, מכבה את המחשב ומאייר ידנית. אחר כך הייתי סורק ומראה לו את התוצאה על הצג. "אחלה של מאייר מחשב יש לנו", אמרו כמה עורכים. כך למדתי שהמילה "דיגיטלי" פירושה מגניב, קול כזה, אחלה עדכני כאילו. ועל כן, למה מתכוונים חלק מהאנשים כשהם אומרים תרבות דיגיטלית? פשוט: תרבות מגניבה, קולית כזו, אחלה עדכנית כאילו, שלא היתה קיימת בעת לימודינו באוניברסיטה.
עברו כמה שנים מאז הייתי מאייר דיגטלי, ומישהו חכם ממני, אחד נגרופונטה, כתב במגזין "ווירד": "משמעות המושג 'דיגיטלי' תהיה הקומפוסט של המחר לרעיונות חדשים. כמו אוויר ומי שתיה, נרגיש מה זה להיות דיגיטלי רק בעת חסרון זמני". אכן, עברו מאז שלוש שנים, ונדמה לי שעבור חלק מאוכלוסית העולם, זמן זה כבר הגיע, וכל דבר דיגיטלי הושלך לקומפוסט.
רק מה? הרעיונות החדשים מבוששים להגיע. אין דבר, יום אחד יהיה חסר שוב איור לפיגוע, ובוודאי האנושות תתקדם למשהו חדש. עבור חלק אחר של אוכלוסית העולם, "דיגיטלי" אינו אלא אפיון המנגנון של הפצצות שיורים עליהם. פעם ירו אנלוגי, עכשיו יורים פצצות חכמות.