הנה הלכה לה התרבות.

גם אני לא תרבותי. בעצם, רוב האנשים אינם תרבותיים. רובם הפסיקו ללכת לקונצרטים בכיתה ד', אחרי שאמא הפסיקה לקחת אותם, ההצגה האחרונה שהם ראו היתה 'בוסתן ספרדי' לפני ארבע שנים, בחנות ספרים הם לא ביקרו שנים ועולמם האינטלקטואלי סובב סביב תוכניות טלויזיה כמו 'שמש'. אז מה?

אנשים מעולם לא היו תרבותיים. התרבות האנושית היא בעיקר תרבות של עדר, של מגמות ושל אופנות. אופנות כפי שידוע לכולנו, נוטות להתחלף במהירות, ולהשאיר כמה אנשים תקועים בעבר, עם בגדים מהשנה שעברה. גם האופנה של לדבר על האינטרנט והדיגיטציה של החיים חלפה לה, ביחד עם הבועה ועם המשכורת של חלק מהאנשים, אותם אלו שהיה להם זמן לעסוק בדיבורים.

תרבות דיגיטלית, אם תרצו, מעולם לא היתה קיימת, ותמיד הייתה כאן. היא נפטרה כבר לפני חמש שנים, כשההמון גילה את הרשת, ונולדה מחדש באותו היום, כשההמון גילה את הרשת. התרבות הדיגיטלית היא בסך הכל תרבות שמתרחשת במרחב הדיגיטלי, לא פחות וגם לא יותר.

התרבות הדיגיטלית חיה וקיימת גם בלי שידברו עליה. היא נמצאת אצל ילדי בית הספר שמחליפים הודעות sms בזמן השיעור בקצב שהמורה לא מצליחה לעקוב אחריו, היא קיימת אצל פעוטות שמשחקים בטורנירים בדרך הטלויזיה ומקלידים על מקלדות שנוצרו במיוחד עבורם. היא קיימת בצא'טים של סקס שהחליפו כבר מזמן את מועדוני ההיכרויות הסטנדרטים. והיא עכשיו עדיין בגיל הינקות שלה, ותמשיך לגדול ולפרוח, עד שבעוד דור או שניים לא יקראו לה תרבות דיגיטלית.

יקראו לה תרבות.