לפני כשלוש שנים, במסיבת פרידה שערכו לי עמיתיי ב- IOL, קיבלתי מהם במתנה וובקאם קטנה ומצודדת. בכרטיס הברכה הם רשמו לי משהו בסגנון :"לאישה שחיה ברשת".

החיים באמת היו נראים אז כמיועדים לבצע מעבר מלא למרחב הסייברי- מונח שהולך ומתרוקן מתוכן חדש, עד שתכף יהיה ואקום. זה לא קרה, מיותר לציין. הוובקאם פעלה בדיוק שלוש פעמים ואז אופסנה במקום בלתי ידוע, עד עצם היום הזה והלאה. הפורמט הקטן והמכוער, הדיליי, הפרטנרים לשיחות הcu-c-me, הניבו בעיקר אינטראקציית לואו-טק משובשת, שגרמה לי לחזור לפורמט הטקסט הישן והמוכר.

האפיזודה הקטנה והלא חשובה הזו יכולה לשקף יפה את הנסיגה והקיבעון המאפיינים את השימוש האופייני ברשת, לפחות באזור המחיה הזה.

בתקופה ההיא, כשIOL עוד הייתה שחקן מפתח בשוק התוכן, לא רק פינטזנו שהחיים יבצעו אינטגרציה מלאה עם יישומי הרשת, חלק מאתנו גם אפיינו ושרטטו אותם. יש משהו אירוני ומר בעובדה שבטרם פוזרה IOL לכל עבר השמועות אומרות שהם עמדו להוציא גרסה חדשה ומשוכללת של פלטפורמת הקומיוניקיט, שאכלסה את הקהילות; אין לאיש ספק שגם בגרסה האחרונה של המוצר זה היה אחד ממשקי הקהילות המתקדמים ברשת (בכלל), ונראה שהרצון להמשיך לפתח אותם בתקופה כזו היה נאיבי ביותר.

הטייפון הכלכלי שעובר על התחום גוזר סטגנציה טכנולוגית: נצמדים למוכר, לפשוט ולמה שנחשב נוח. הטיעון הקבוע הוא: זה מה שהיוזר רוצה. תראו את וואלה החדש, עיתון הארץ, הקהילות, ובעצם בכל אתר שהוא שחקן מרכזי בשוק. בשבילנו, העובדים ברשת, מדובר בסיטרא אחרא. קריסה של מגדלים עשוייDHTML באוויר. הקיבעון הזה גוזר שעמום, הצמדות לשימוש פרקטי ומנוכר יותר ברשת: חדשות, כמה פורומים בתחומי העניין, הזמנת כרטיסי טיסה ודיסקים. לא יותר מטלפון טקסטואלי, לא? למנות כרגע את השימושים שחשבנו שיכנסו באופן טבעי לסייברספייס יראה עכשיו קצת מופרך. מילת המפתח של אלו שנותנים אור ירוק ומזומנים למחלקת הפיתוח היא: מה העלות והאם אפשר יהיה לגבות על זה כסף מהמשתמש. אותו משתמש שלעולם לא לוחץ על באנרים, שיוצא בזעם לחרם צרכנים על אתר שמשתלט לו על המסך בפרסומות פלאש. תרבות דיגיטלית מטבע הדברים לא יכולה לשגשג כאן. אתם הרי לא קוראים תרבות לפעילות כמו הליכה למכולת.